שמי מיטל ואני בת 53. לבעלי יש אהבה גדולה. כבר חמש שנים שהוא בקשר הזה. תפסתי את זה לפני שנה, ואז הוא נפתח וסיפר. הוא הודה שהוא משוגע עליה. מטורף עליה. היא האור, היא אהבת חייו. מעולם הוא לא חווה אהבה כזאת. למרות זאת, הוא נשבע שזה נגמר ושהמשפחה חשובה יותר. אבל כבר עשרות פעמים הוא הבטיח שזה גמור ביניהם וכל כמה שבועות אני תופסת שזה נמשך בינהם ואפילו מתעצם.
אנחנו נשואים 30 שנה. יש לנו ילדים גדולים מחוץ לבית. לא חלמתי על סיפור בגידה אצלי בבית. ואם כבר בגידה, אז אני אבגוד בו ובטח לא ההיפך. הייתי שאננה. נרדמתי בשמירה.
בעלי מסור לבית ולמשפחה ברמות שלא הכרתם. הוא מתרוצץ ומרצה את כולנו, אותי ואת הילדים (בגילאים 28 פלוס). הוא קונה, מפנק, דואג, מגן ולוקח אחריות על כולנו. כזה הוא. טיפוס משפחתי. לי הוא חוזר ואומר שהוא אוהב אותי, ושאני המלכה שלו, הוא קורא לי בשמות חיבה ונשבע שלעולם לא יעזוב את הבית. ככה זה היה תמיד ובשנים האחרונות מאז שהוא איתה זה עוד יותר חזק. הוא מתחנף אלי השכם וערב ונותן הרגשה טובה.
אני תמימה וחסרת ניסיון. לא מכירה את החיים. מגיל 14 אני איתו. מאמינה לכל מה שהוא אומר לי. רוצה להאמין. כבר שנה הוא מסבן אותי ואומר שזה נגמר, אבל חוזר אליה ואפילו יוזם את המפגשים איתה. כשהם פרודים הוא בדיכאון: לא אוכל, לא ישן, לא רוצה לצאת לבלות, לא רוצה סקס, לא רוצה נסיעות וטיולים, חיוור ועצוב עד העצמות. כשהם חוזרים הוא פורח, חי, מוכן לכל. כולו שמח וצוהל. אני כבר מזהה מתי הוא איתה ומתי הוא בפרידה ממנה.
אני מיואשת מהמצב. אני לא רוצה ולא מסוגלת להתגרש. אני חלשה. אני לא אסתדר בלעדיו. הוא מספר לי שנגמר ואני מיד מאמינה ושמחה. כשהוא בדאון אני בטוב וההיפך. בבית ממשיך לו המסלול הרגיל. חיים את המשפחתיות. מדברים בנעימות אחד לשני.
אני יודעת שהוא לא רוצה להתגרש ואני יודעת שהוא לא מצליח להיפרד ממנה. ויודעת שהוא אוהב אותה. אבל לא מפנימה. משום מה מאמינה לו שהוא אוהב אותי יותר.
לפני יומיים עזבתי את הבית. לא יכולתי לשאת את הסבל וההשפלה. לקחתי מזוודה ונעלמתי. הייתי שבורה ומדוכאת, אבל לרגע הרגשתי חזקה. מהר מאוד נשברתי וחזרתי לחולשה ולרפיון. אחרי כמה שעות חזרתי הביתה. העמדתי פנים ששכחתי כמה דברים חשובים. כל הלילה דיברנו. הוא הבטיח את הירח והכוכבים. מיד בלעתי את הפיתיון ונשארתי איתו.
משהו נסדק. הפכתי לחשדנית חסרת מנוחה. איך אפשר להמשיך מכאן?"
המבחן יהיה כשלא תהיי שם
שלום מיטל,
בעצם במשך שנה ניסית להיות האישה הליברלית, אצילת הנפש, הפתוחה והנהורה. "שכבת על הגדר", וכנראה שאין דבר כזה. בסופו של דבר זה שובר. לא ניתן לחיות בבית אחד עם בן זוג שמאוהב באחרת. זה כואב מידי. משפיל מידי ובלתי אפשרי. רגעי האושר שלו שייכים לאחרת ורגעי הדיכאון והבכי הם על האחרת. את קצת מיותרת לו בשלב הזה. את גורם מפריע. את מייצגת רק את הצד המשפחתי, הכוח שלך אצלו זה הקשר הארוך. גם אם ישאר איתך את מבינה שזה בשם המשפחתיות והפחד שלו לעזוב ולא בשם האהבה אליך. וזה בלתי נסבל.
לא בטוח שיש פיתרון, אבל יש מהלכים בלתי נמנעים.
אין מנוס מלעזוב את הבית. אבל הפעם לתקופה ארוכה. זו הדרך היחידה להחזיר אותו אליך או לאבד אותו לתמיד. כל עוד את חלשה ומדשדשת, הוא לא סופר אותך. את רכיכה, חלשה ובלתי נחשבת. כך את בעיני עצמך, ולכן בוודאי בעיניו. אם תלכי מהבית אולי הוא יעריך אותך יותר. אז הוא יצטרך לקבל החלטה, לרדוף אחריך ולהתאמץ להחזיר אותך אליו. העובדה שעזבת לחמש דקות בסך הכל נתנה לו להבין שלא תעזבי לעולם. את תלויה בו חזק ואינך יכולה לחיות בלעדיו. זה נותן לו הרבה כוח, ועם תחושה כזאת מדוע שלא יחזור לאהבה שלו? אין לו ממה לחשוש. את נשארת. קטנה ולא מעניינת. מובנת מאליה, פתטית.
המבחן האמיתי יהיה כשאת לא תהיי. אז הוא יחשוב טוב טוב מה הוא באמת רוצה ועל מה הוא מוכן לוותר. כך תבחני את המצב. אם הוא יהיה עם אהובתו בזמן שאת אינך אז כנראה שהוא ויתר עליך ולא היה לו אומץ לעשות את המעשה. עזרת לו אבל בעיקר עזרת לעצמך. ואם הוא יעזוב אותה וירוץ אחריך, תני לו להיתאמץ אבל תרוויחי אותו בחזרה.
כל עוד את שם. את ממשיכה לחיות בסרט שיקרי ומזויף. את יושבת על חבית חומר נפץ שמאד בקרוב היא תתפוצץ עליך.
*השמות בטור בדויים ופרטיהם טושטשו
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il
>> בטור הקודם: "בעלי בוגד בי דרך הפייסבוק"