הוא משענת מאוד נוחה ובטוחה. אדם חזק, יציב בנפשו, מאלה שהולכים תמיד בתלם בלי סטיות וזגזוגים. חיים שגרתיים, יום אחרי יום. הוא מעולם לא חשב על חייו לעומק, הוא לא היה עסוק במחשבות האם הוא מאושר, הוא איש משפחה. נקודה! זו המנטרה ותחת הכותרת הזו הוא חי על כל מטלותיה מבלי לברר או לעצור. הוא תמיד שכנע עצמו שיחסיו עם אשתו הם המודל לחיי נישואים מאושרים. הכל היה לכאורה בסדר. תמיד היה מגע ביניהם, דיבור מנומס ומתחשב, דאגה הדדית לבריאות והצגה למשפחה ולחברים "אנחנו זוג מדהים". החיים אילצו אותו לפתוח את התיבה הנעולה הזאת ולהציץ עמוק פנימה. זה קרה כאשר הוא התאהב באישה אחרת. סתם התאהב? התאהב עד כלות.
הוא תמיד אמר לה שלמרות אהבתו העצומה אליה הוא לא מתכוון לעזוב את אשתו. הוא אמר את זה עשרות פעמים בכל הגרסאות, הוא שינן לעצמו וחיזק לעצמו שאין מילה כזאת גירושים. אבל במקביל, היחסים הלכו והתעצמו, הלכו והעמיקו. הם נפגשו כל יום במשך שנים. אהבו עד השמיים. הוא לא הצליח לעצור את העונג הזה ש"נפל" לחייו. הוא ניסה להיפרד מאהובתו אינספור פעמים, הוא רצה לעשות לסיפור הזה סוף. הוא ראה איך נסדקת הזוגיות בבית והבין שהזוהר שתמיד חשב שיש בביתו כבר מזמן לא זוהר. אבל הוא נאחז בנישואיו, במסגרת, בכל כוחו והמשיך לשנן לעצמו את המנטרה שהוא לא מפרק, הוא חשב שאולי זה יציל את המצב.
במשך תקופה ארוכה נפרד וחזר לאהובתו. בכל פעם שהלך ממנה הוא חשב שזה סופי, אך שוב הגעגוע הכריע. הוא לא הגיע להחלטה. ניסה ולא הצליח. לא עמד בכמיהה, הוא דילג בין אשתו לאהובתו מטולטל ומותש. הכוחות המושכים אותו שמאלה וימינה שווים בכוחם. על המאזניים הם שווים במשקלם. המשפחה שחשובה לו מאוד, הפחד למוטט את כולם, הפחד מחרם מצד ילדיו, מניפוץ התדמית הקשיחה שיצר, הפחד משינוי משמעותי בחיים ואולי גם החרדה מתחושת כישלון ואיבוד שליטה. ומנגד, האהבה הענקית, התשוקה הבוערת, היחסים העמוקים והכנים עם האחרת, האפשרות לחוות חיים אחרים, ההזדמנות להיות נאהב ומאוהב, היכולת להיות מאושר ומרוגש, תחושת הנעורים. הוא לא היה מסוגל להתעלם מהתחושות האלה.
הסיפור מתגלה לאשתו והיחסים בבית ממשיכים להיסדק. אשתו מדוכדכת ומכונסת והוא מתקשה לקבל על עצמו את תפקיד האדם הפוגע, האדם הבוגד.
הוא חשב שהפעם לאחר משבר כזה, הוא עוזב את האהבה הזאת לתמיד. עכשיו, כשאשתו יודעת זו ההחלטה קלה יותר. ברור לו שהוא נשאר בבית. אבל ההיגיון גם הפעם לא גבר על האהבה הבוערת והוא חזר לזרועותיה של אהובתו.
הוא לא חלם שבחייו הבנאליים הוא יהיה השחקן הראשי בסיטואציה מסובכת כזו. הוא היה בטוח שכוח המשפחה תמיד ינצח. אבל האהבה "שרפה" הכל. חיי הנישואים בהם האמין מתפוררים. העניין שלו בזוגיות עם אשתו חלף לו, חיי המין בבית הפכו למכניים רק לשמור על הסטטוס.
עכשיו הוא מבין שאי אפשר לדלג יותר בין החוקית למאהבת. צריך להגיע להחלטה. הוא מאד רוצה את השינוי ואין לו אומץ. הוא נקרע בין שני העולמות. מדוכא, הוא שוכב בבית על הספה מול אשתו ופניו נפולות. אין לו חשק לכלום. אי אפשר לחיות ככה.
מי ינצח את האהבה?
רובכם ודאי תייעצו לו להישאר בבית, לשכוח את האהבה הגדולה ולחזור למה שתמיד היה. זו עצה אולי טובה אך היא קלה רק למי שעומד מבחוץ ולא מרגיש את סערת הלב. אבל זה לא כל כך פשוט. מה שהיה לו עם אישתו לפני כן, לא יחזור לעולם. האשליה התנפצה. הוא משול לפליט אריתראי שהגיע לארץ ואחרי כמה שנים מגורש בחזרה לארצו. האם אריתראה לאחר שהיה בישראל תהיה אותה אריתראה בשבילו? לאחר שטעם את היופי והשפע? את המים הזורמים? ממש לא. היא תהיה לו ארץ קשה ענייה ודלה. שהרי אם זה היה תלוי בו ודאי שלא היה עולה על המטוס לארצו.
הוא לא חושב שמטפל יעזור לו. הוא לא רוצה טיפול זוגי. הוא טוען שזה לא יועיל. הוא זה שצריך להחליט. ואינו מצליח לעמוד בשום החלטה עד כה. ואכן אין מטפל שיוציא או יכניס אהבה מהלב, המטפל רק יאיר לך את הדרך להיות שלם עם צעדיך.
לא הכרתי רבים שהיו מוותרים על אהבה אמיתית וכנה ועוד כזו שנכנסת לחייך לעת זיקנה ונותנת לך חדוות נעורים בפעם האחרונה. ואין ספק שקשה לשבור את כל הערכים עליהם חונכת בדבר קדושת המשפחה. תמיר בקונפליקט מהקשים בחייו.
נישואים אינם ערך עליון בעיניי, אלא טיב היחסים שבתוכם. נישואים זה רק הכותרת, הערך העליון הוא האמת והאושר של האדם. שמחת החיים, היכולת לבחור כל יום מחדש. לא להתקבע. לזוז לפי רוח השינוי ולנסות למצות ולהנות כל עוד אתה חי ובריא.
האם זו אהבה ברת חלוף או סיפור אהבת חייו? התשובה בליבו של תמיר.