"אני יפעת. עוד חודש בת 32 ואני הכי רווקה בעולם. עדיין גרה עם ההורים בחדר נעורי. זה נוח. אני עובדת כפקידה, מרוויחה 5,500 שקלים. אין לי הוצאות כמעט, לא תורמת בבית, לא מנקה, לא מורידה מהשולחן, לא מבשלת. אני חיה בכיף, כמו מלכה, מבזבזת על מה שבא לי. והכל על חשבון הורי.
"אבל, ויש אבל, אין לי חבר ומעולם לא היה לי. גם לא שכבתי עם אף אחד. אני קובעת דייטים ומבטלת, נעלמת, לא עונה יותר.
"אני מבינה שמשהו לא תקין איתי אבל ככה נעים לי. חברותי כולן נשואות חלקן כבר אימהות לילדים ואני תקועה. אני באמת רוצה ילדים ואני רוצה חבר. זה פשוט לא קורה לי.
"ההורים שלי מאד מודאגים שאין לי חבר ומציקים לי בשאלות. אמא שלי שלחה אותי לטיפול. אליך.
"איך אני יוצאת מזה? מה קורה לי? למה אני שונה?".
מלכוד 32
יפעת,
את עדיין ילדה קטנה.
אמא שלך היא המרכז של חייך. היא קובעת לך ללכת לטיפול. הצורך והרצון לטיפול צריך לבוא ממך. טור קצר ב-mako לא ייתן לך פתרון מלא אבל כן יפתח לך את הכיוון שאליו אולי את שואפת.
הנוח שאת מתארת הוא מאד לא נוח ואפילו מטריד. הכל אצלך עטוף בפחדים ואת משותקת. אני משערת שגדלת בבית חרדתי והכניסו לך הרבה חרדות לראש ועד היום את תקועה איתם. החרדה המשודרת סביבך החלישה את החוסן שאמור היה להיות בך.
עד היום דברי הורייך משפיעים עליך כאילו היית זאטוטה. לא עשית הפרדה בין מה שהם משדרים לבין חייך שלך כאישה. דילגת על שלבים אקוטיים. את מתנהלת כמו ילדונת שתלויה ב-100 אחוז בהוריה. לכן, ילדה קטנה אינה בשלה לצאת עם גברים, לעשות סקס ולעזוב את בית הוריה. אין קשר בין תעודת הזהות שלך ושנת הלידה לבין התפתחותך המנטלית.
אין כל ספק שאישה בת 32 שגרה עם ההורים ולא ידעה שום גבר עד היום נמצאת במלכוד. את אמנם אישה בוגרת בגיל אך מנטלית את בת 15. לא עברת את שלבי ההתפתחות הטבעיים. ילדות, נערות, בגרות. ברור שגם להוריך יש קשר ישיר לעניין.
אני לא מכירה את כל הסיפור אך סיפורים כאלה אני פוגשת לא מעט. ויש דמיון רב בין אחד לשני. הורים שלא מפנימים שילדיהם כבר גדולים ועצמאים, הורים שלא משחררים לעצמאות, חרדתיים, ביקורתיים, קטני אמונה בך וממש לא סומכים עליך. בשבילם את עדיין לא מוכנה לחיים ואת צריכה להישאר בבית בחממה שלהם.
הם במו ידיהם ערערו את ביטחונך העצמי. ואם הם אומרים לך שאת לא בשלה לחיים עצמאיים ושלא תסתדרי בלעדיהם, מי את שתחשבי אחרת. הרי את משתפת פעולה עם הלופ. מה שהם אומרים לך זה קדוש. את עדיין במקום המרצה, המפוחד והילדותי. הורייך הם בעלי הדעה ועל פיהם יישק דבר מבלי יכולת לשפוט בעצמך מה טוב לך ומה פחות.
אז נכון, את עברת את גיל 30, ורובן בגילך כבר עברו את השלבים אבל לא אני ושום טיפול אחר לא נוכל להאיץ בך. השינוי יבוא ממך, בזמן שלך כשתביני את מקומך ותחליטי לעבור לשלב הבא. עצם פנייתך אלי (אפילו שזה לא ממש ממך) כבר מעודדת ומעידה על ההבנה שלך את מצבך ועל רצונך לשינוי.
השלב הראשון הוא להעז לצאת עם גברים. לפגוש חברים, לצאת מהקונכייה ולהתחיל להתערבב עם אנשים. לחיות! מכון כושר, חוג, קורס, נסיעה לחו"ל. עיסוקים שבהם את אחראית על עצמך ואין לך שמירה הורית.
להורים תפקיד חשוב כל חיינו אך ככל שמתבגרים תפקידם מצטמצם. השלב הבא הוא לצאת מהבית לדירה משלך או עם שותפ/ה. להתחיל לקחת אחריות על החיים.
זה תהליך. זה לא יקרה מחר בבוקר. אבל זה כן יקרה אם תהיי על זה. עם רצון חזק לשינוי תתגברי על מכשולים ופחדים קטנים וכל יום תעשי דבר שלא עשית לפני כן.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaely_b4@walla.com