"אז למה הגעת אליי?", אני שואלת. "אנשים שהכל טוב אצלם הם לא קהל היעד שלי. אליי באים עם דילמה, בעיה, שאלות, עצב".
"בטח שיש בעיה", היא משיבה מיד. "אני רוצה לחיות איתו ולעשות ילד. אבל רק בישראל. אני נשארת כאן, היא אומרת בנחרצות. והוא לא יכול לעזוב הכל ולחיות פה. לאחרונה אנחנו מדברים רק על זה. אני בדאון. לא מרוצה. נמאס לי לחיות 'בחצי כוח'. אני רוצה לבנות משפחה. אנחנו תקועים כל אחד בשלו. אני לא מוכנה להתנתק מהעבודה שלי וממשפחתי בשום פנים ואופן, והוא לא רוצה להתרחק מהבת שלו ומהנכד העומד להיוולד.
"העמדתי לו אולטימטום: או שאתה בא, או שנפרדים. כבר נפרדנו בעבר על הרקע הזה. לא יכולנו לסבול את החיים אחד בלי השנייה וחזרנו. חזרנו נלהבים, היינו ביחד כמה ימים, כמו בסרט אמריקאי שמאלצי עם לבבות באוויר.
"מה עושים? אני מרגישה שאני צריכה לעשות משפחה, השעון הביולוגי מתקתק, יש לי כאן הזדמנות ואהבה גדולה ואני בכל זאת לא מוותרת על החיים בארץ. יש לי גם חששות מהעתיד המשותף שלנו, אם לא נסתדר ונאלץ להיפרד - גורל ילדינו יהיה לחיות עם אבא מאוד רחוק. כנראה שנאלץ להיפרד כעת".
שאלתי את צילה על ההיסטוריה של מערכות היחסים הרציניות שלה בחיים. "מגיל 25 ועד היום היו לי שלוש אהבות גדולות. הראשון היה גבר נשוי שהיה מבוגר ממני בהרבה שנים, רציתי אותו אבל בסופו של דבר הוא לא רצה לפרק את המשפחה ונפרדנו. השני היה צעיר ממני כמעט בעשור. אחרי כמה שנים ביחד נפרדנו כי הוא רצה עוד לטייל ולבלות וחתונה היתה עוד רחוקה ממנו. והשלישי זה דוד".
ריטואל שחוזר על עצמו
הסיפור של צילה מביא איתו תובנה שמאוד קשה לעיכול. תובנה שמייצרת התנגדות חזקה - אי אפשר להתעלם מהעבר שלנו. הוא אומר הרבה מאוד עלינו ועל האישיות שלנו.
צילה מכורה לאהבת אקסטרים. אהבות שהמנוע המרכזי שלהם הוא הקושי, הבלתי אפשרי, האסור. לגברים שלה יש מכנה משותף בולט, חוויית האהבה אצלה היא ריגוש, טלטלה, אובססיה, אקסטרים. היא לא עוברת פאזה מריגוש סוחף למצב שגרתי רגוע. אם זה לא בטירוף, מבחינתה, זה לא זה.
צילה רוצה ילד ומשפחה כדי להיות בנורמה החברתית, לרצות את ההורים והסביבה. בשבילה, להישאר רווקה זה אסון נוראי, אבל בתוכה, באמת שלה עם עצמה, היא לא באמת סומכת על עצמה שתוכל לשאת בעול של בעל וילדים. היא לא סומכת על האימהיות שלה. היא מפחדת מהתחייבות כמו מאש חמה. תחושת הלא אפשרי למימוש נותנת לה ביטחון שאם תאבד את אהובה זה לטובה, כי ממילא הוא אינו יוכל להתחתן איתה. היא מסמנת מהיום הראשון את עקב אכילס של הקשר, והמכשול הוא בעצם המגננה שלה.
לצילה קשה לקבל את הדברים האלה. "מה פתאום", היא אומרת. "אני מאוד רוצה ילד ובעל". ברור שאת חושבת שאת רוצה. בדמיון. את מפנטזת על משפחה ונשיקות בשקיעה עם בעלך והתינוק. את נמצאת בחוויות אהבה סוערות מעצם הזמניות שלה ואת רוצה לחשוב שכך זה ימשיך - שהאהבה הסוערת תישאר גם אחרי שנים של חיים משותפים, ולכן את מאוד רוצה. אבל מחוייבות אמיתית ואמיצה עוד לא לקחת. המציאות בהווה ומבט לעבר שלנו, מראים הכל עלינו. וצילה, כבר בסוף שנות ה-30 שלה, עדיין מתלבטת ומתעקשת. היא עוד לא בשלה לנישואין ולמחויבות הורית. היא מפחדת מאוד שתיכשל במשימה ולכן מדשדשת עם בלתי אפשריים. הגיל שלה מלחיץ אותה והיא בוחרת ממצוקה ולא ממודעות ועוצמה.
לא פשוט להפנים את הדברים, ועוד פחות פשוט ליישם לשינוי. העניין המרכזי בכל תהליך טיפול הוא ההפנמה והעלאת רמת המודעות. להסתכל פנימה ולהעז לראות גם את מה שעוצר אותנו. כשהתובנה מחלחלת ומובנת, יהיה יותר קל לטפל בה. כשעניינים לא זזים לכם חלק וקל, כנראה יש בעיה פנימית שיוצרת מחסום. לדעת אותו זה כבר יותר מחצי הדרך.
צילה צריכה להחליט האם "לקפוץ" על דוד, להביא איתו ילד ולקחת צ'אנס שאולי זה לא יילך, ואז לעזוב אותו ולחפש בן זוג אפשרי וזמין לזוגיות, או להפנים שהיא לא באמת מסוגלת לזה ולהמשיך בריטואל הרגיל, רק ממקום של מודעות.
כל השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות טושטשו
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il