את הסיפור הזה אני שומעת מהרבה הורים. הורים שלא מבינים למה ילדיהם הבוגרים כועסים וזועמים עליהם עד ניתוק מגע מלא. ברוגז.
ההורים מיתממים. הם לא מודים במעשיהם הבעייתיים ומציגים את עצמם לילדים כאילו היו יצורים מושלמים ללא דופי.
גם אנחנו ההורים מגיעים עם סיפורי רקע קשים, מילדות במצוקה, מבתים הרוסים, ממודל זוגיות מעוות ומביאים את כל זה לדור החדש. במקום ללמוד מטעויות של ההורים - משחזרים אותם.
אין בטור הזה הטלת אשמה על הורים או משפט שדה קשוח. אבל כן יש את הפתרון למשבר. והוא הודאה בטעויות , צער על מה שהיה וניסיון לתקן ולשפר.
וזהו סיפורה של רחל.
רחל נשואה, בת 55. יש לה שני ילדים בשנות ה-20 לחייהם. שניהם גרים עדיין בבית ההורים אבל שניהם בנתק מוחלט מאמם. אין דיבור, אין חיוך, אין ארוחות ביחד. זרים מוחלטים תחת קורת גג אחת.
רחל מספרת לי שהיא לא יודעת מה לעשות על מנת לפתור את המשבר המשפחתי. היא לדעתה 100%. תמיד היא הייתה אמא נפלאה. אין לה מושג מה ילדיה רוצים מחייה. כבר שנים שהם מטיחים בה את האמת שלהם על כל החיים שהיו וגם על ההווה, שנים של ויכוחים ומאבקי כוח.
"חיי הזוגיות שלי תמיד היו קשים", היא אומרת. "בעלי הוא איש רגזן ואלים. מילולית אבל מידי פעם גם פיזית. אני רציתי לעזוב אבל הילדים זה מה שהחזיק אותי וספגתי בשקט כל השנים, סבלתי ושתקתי. בעלי היה גם קשה עם הילדים ואני לא יכולתי לעשות עם זה כלום. פחדתי ממנו. הוא העניש את הילדים עונשים לא פשוטים ואני זרמתי אתו.
"אבל זה לא פגע בתפקוד שלי כאמא. תמיד בישלתי להם וניקיתי. קניתי להם מה שהם זקוקים. לא חסר להם דבר. אני מודה שהייתי מאד עצבנית כי היו לי צרות. צעקתי עליהם כמו כל אמא.
"אני בעצמי בקושי שרדתי את החיים אבל השתדלתי לתת מה שאני יכולה. אני מאד סובלת מהמצב ולא יודעת מה לעשות.
"הילדים מספרים לי על סיטואציות קשות שעברו בילדותם ואני לא זוכרת שזה היה. מכחישה. לפעמים נראה לי שזה הומצא על מנת להיכנס בי. סתם. אולי הם פשוט לא אוהבים אותי".
האמת היא הפתרון
רחל יקירה,
את עדיין מרוכזת ב"לצאת טוב" ולא בכנות ובאמת, שם נמצא הפתרון.
מה שהילדים שלך אומרים לך גם ברגעי כעס זו אמת צרופה שהם חוו ביחסים איתך. שום דבר לא הומצא. לא נעים לך לשמוע את מה שבפיהם ואת מתחמקת מתשובות. את מחרטטת להם סיפור של מציאות מיופה ומכובסת ונלחמת על מקומך, מצטדקת ומתרצת. חוטאת לאמת.
בטבע הכי בסיסי זה שילדים רוצים לשמר קירבה להוריהם גם בבגרותם וגם אחרי שהם מתחתנים ובונים משפחה משלהם. אם שני ילדיך לא מדברים איתך וכועסים על אותו דבר כנראה שאת צריכה לעצור לחשוב בכנות מה היה שם שצף להם עכשיו ומכעיס עד כדי ניתוק וניכור. הילדים שלך באים איתך חשבון על העבר ואת מתווכחת ומעמיקה את הקרע.
לפי מה שאת עצמך אומרת חייך היו סוג של גיהינום. אז גם חייהם של ילדיך היו שם איתך בגיהינום. כן. אלה העובדות.
היית חלשה מול אבא וגם מולם. לא הגנת עליהם מפני הרע שהם חוו. אפילו לא ניסית. לא היית פנויה ריגשית להכיל ולאהוב ולפנק ולחבק את ילדיך
היית חלשה מול אבא וגם מולם. לא הגנת עליהם מפני הרע שהם חוו. אפילו לא ניסית. היית אישה מוכה ומפוחדת. היית במצוקה, היו לך קשיים משלך, לא היית פנויה ריגשית להכיל ולאהוב ולפנק ולחבק את ילדיך. זה מה שהיה. לא תוכלי לברוח מהאמת ועובדה שהיא רודפת אותך. אמא חלשה שווה ילדים מבוהלים. בתפיסתם כילדים אין להם מי שישמור עליהם. הם מאבדים אמון.
הגיע הזמן לעשות סדר בראש ולהודות שזה מה שהיה. כמובן שכלום לא נעשה מזדון או ברוע, ברור שכשאדם נמצא במצוקה הוא אינו יכול להוציא מעצמו חמימות ולטפל טוב בילדיו, יש גבול לכלי הקיבול ואצלך הוא היה מלא וגדוש מהילדות שלך ומיחסיך עם בעלך, אב ילדיך, ובכלל מחולשה מול העולם. היית מרוכזת בהישרדות יומיומית ולא באמא שבך. ומי משלם את המחיר? הילדים כמובן. עכשיו זה עובר אליך והגיע הזמן לשינוי.
הילדים שלך רוצים דבר אחד. לא לשפוט אותך על העבר ולא לסקול אותך באבנים. הם עדיין צמאים למה שנחסך מהם. אהבת אם. חיבה, חום. משפחתיות. רוח גבית, כל מה שילדים צריכים. הם מחכים ללקיחת אחריות שלך זה הכל. הודאה שעשית וטעית והסבר למה זה קרה לך. ועד שזה לא יקרה המצב ימשיך להסלים.
שינוי הוא תהליך של בשלות, זה לא קורה ברגע אבל תתחילי כאן ועכשיו - צאי מההתקרבנות ,מהאגו ומהבושה, הפסיקי להסתיר את מה שהיה. דברי איתם בכנות. כתבי להם מכתב מדם ליבך. בלי הצטדקות, בלי ויכוח. רק עם צניעות וראיית הטעויות, וסליחה כי כוונותיך תמיד היו טובות ויצא לך עקום. ומעכשיו תתחילי להיות אמא עוטפת. אמא פתוחה שאפשר לתקשר איתה, כזאת שמרימה ומפרגנת וגם חברה טובה. כי אף פעם לא מאוחר מדי.
זו תובנת חיים שעובדת בכל התחומים בחיים. ילדיך היו הראשונים ליהנות .
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת