הילדים שלנו כבר גדולים, עצמאים וחיים את חייהם. נשארנו אנחנו. אני והיא, ואנחנו עסוקים רק במשפחתיות. החיים הזוגיים שלנו סתמיים. כבר לא נשאר שם כלום. רק המחויבות שלי לדאוג לה. אני מרגישה שהיא כמו אחות קטנה שאסור לנטוש, סוג של משימה שלקחתי על עצמי. זו השקפת עולמי, שלא עוזבים פצועים בשטח. אני לא סומך עליה שתסתדר. אנחנו ביחד מגיל צעיר ותמיד הובלתי. תמיד דאגתי שלא תתמודד עם קושי. היא שבירה. קצת דיכאונית. עשרות פעמים היא אמרה לי בקול חלוש שאני יכול לעזוב, אבל היא לא באמת מתכוונת. היא אומרת וחוזרת בה אומרת ושוב חוזרת בה. ביום שהיא תרצה באמת שאלך, וארגיש שהיא התחזקה דיו, יותר מאשמח לצאת מהבית.
איך אני יוצא מזה? מה נכון? מה כדאי?"
"כולם מפסידים בדרך שבה אתה הולך"
אבי שלום,
אף אחד לא יכול להגיד לך נחרצות מה נכון לך ומה לא. התשובה נמצאת אצלך בלב גם אם עדיין לא הגעת אליה. אני מבינה את המקום שלך, ואפילו חוויתי בעצמי משולש רומנטי מטורף. למרות שהסיפור שלך הוא סיפור בגידה לכאורה מאד לא מוסרי, אני מסיקה שאתה אדם מאד מוסרי ומצפוני. מה שבטוח זה שעכשיו במצב שבחרת, הטלת על כל הצלעות איכות החיים לא טובה. כולם פגועים, פצועים וסובלים: אתה, אשתך ואהובתך.
אתה חי בשקר נוראי; אשתך נמצאת בבית אחד עם בעל שמאוהב קשות, אבל לא בה, וזה מצב בלתי נסבל; אהובתך מחכה לך ואתה לא בא.
מתמטית – הבחירה שלך לא טובה. עסקת הפסד =כולם סובלים. אך היות ולא בחשבון עסקינן אלא ברגשות מורכבים ובתחושות אמביוולנטיות, גם תשובתי מורכבת ואינה חד משמעית, אך ליברלית וברוח התקופה.
פעם היה נהוג לחשוב שמוסד הנישואים הוא קדוש, ומשפחה לא מפרקים. אבל היום חושבים אחרת. בני האדם ואיכות חייהם הם הדבר החשוב ביותר והיקר ביותר, וכל אחד חי את חייו שלו. יש אחריות למשפחה ויש מחויבויות אך בשורה התחתונה אני לעצמי ראשון.
זה לא סתירה. זה נשמע אגואיסטי ולא פוליטיקלי קורקט אבל זה מה שמכריע בסוף את המערכה. למרות שסיפורך כביכול מאד הירואי, גם אתה פועל משיקול אגואיסטי. הדבר שבאמת מלחיץ אותך הוא לא איך אשתך תסתדר אלא איך אתה תוכל לחיות עם התחושה של נוטש. היות ואתה חושב שלהיוותר לבד זה משול למוות, אתה משוכנע שאתה גוזר על אשתך חיים גרועים ובודדים. וזה מה ש"תוקע" אותך שם. האם זו סיבה מספיק טובה על מנת להישאר? אני יודעת שאני לא הייתי רוצה שבעלי יישאר איתי רק בגלל שהוא מפחד שאתרסק והוא יחיה עם רגשות אשם.
משהו מעוות ביחסים ביניכם, במרקם החיים המשותפים. שכחתם מזמן שאתם בעל ואישה. אתם חיים כמו קתולים בתפיסת הזוגיות. אבל מה לעשות שהחיים חזקים ומפתיעים ואף אחד לא חסין. הכל יכול לקרות לכל אחד. ולך זה קרה.
מציעה לך להתחזק ולהבין שגירושין הם כן אופציה, ולפעמים הטובה ביותר. להבין שאם עזבת את הבית אין זה אומר שנטשת פצועים בשטח ואין זה אומר שהפקרת את אשתך , לפעמיים ההיפך הוא הנכון. פרידה בהרבה מקרים עושה טוב לכולם ומשפרת את החיים לאין ערוך. החיים קצרים מדי מכדי להעביר אותם במצוקות.
ועצה לאשתך שהיא הסובל המרכזי בסיפור. היא הנבגדת, הנעלבת, הדחויה. לה אני מציעה לקום על רגליה, להבין שהיא חיה במקום הלא נכון, המבזה, המחליש. היא הלכה לאיבוד. יש חיים אחריך ואולי אף טובים יותר. היא מפוחדת מהחיים והיא זקוקה לסיוע.
ולאהובתך, גם לה ודאי לא קל. היא בטח לא התכוונה בזדון לפגוע במשפחה. דברים כאלה קורים כל יום. אנשים מתאהבים. אז חכמים יגידו שעדיף לא להיכנס לזה מראש, מצחיק מאד. יש צרכים וחיבורים בין אנשים שהם מעל להסבר הגיוני וצודק, וממפגש אחד ועוד אחד פתאום זה אל חזור. ברור שבהיגיון היבש רצוי לה לצאת מזה ומהר, ולמצוא גבר אחר. אבל זה לא עובד על כפתורי הפעלה. ולפי דבריך היא עדיין שם - אוהבת וממתינה.
זה יכול להסתיים בפספוס חייך, שלא תבוא אל אהובתך וכל שארית חייך תצטער, תתעצב ותחלום עליה. יכול להיות שיקח עוד זמן הבשלה עד שתבוא אליה ותאחר כי "הרכבת כבר יצאה מהתחנה". ואולי תעשה צעד, ותגלה שהוא לא כזה נורא ותחיה חיים שלמים ושמחים. עם אהבה טובה. וכמובן תוך תמיכה במשפחה. כי המשפחה כידוע לך תמיד תישאר חשובה!
צאו מעבדות לחירות. חג אביב שמח!
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il