"אנחנו זוג נשוי לקראת גיל 50, +2. מסודרים כלכלית.
"אף פעם לא הייתי חיית מין. עכשיו אני במקום אחר לגמרי. פתאום הפכתי למינית ממש.
"אני נשואה 19 שנה. חיים רגילים. ללא בעיות מיוחדות. בנאלי. תמיד היה בינינו סקס נחמד. לא קפיצות קרב, לא קונדומים בטעמי תות וגם לא איזה תשוקה מתפרצת אבל היה סביר, משביע רצון באיכות ובכמות. עם הזמן החולף ובאיטיות הידלדלו חיי המין שלנו. בעלי פחות יזם, פחות רצה, פחות נגע. בשלב מסוים זה התחיל להציק לי. הרגשתי ריחוק כללי. בעלי היה עסוק בחייו ובענייניו והזוגיות נשכחה, הפכה משנית. רוב היום לא מדברים, בערב נפגשים בבית. אוכלים משהו, מזפזפים ונרדמים וכן הלאה. מין? מחוץ לתחום.
התחלתי לשאול שאלות ולחטט. הוא אמר לי בלי להתבלבל שאלה הם רצונותיו. ככה טוב לו, שהוא לא חרמן בכלל ושהוא בעצם רוצה לפתוח את הנישואים ובכך לאפשר לעצמו ולי לעשות הכל מחוץ לבית אבל להישאר משפחה. לא רוצה לפרק את המשפחתיות. רוצה הכל ומכל העולמות.
לא רציתי להתגרש והחלטתי שזאת האופציה הטובה ביותר בינתיים. הסכמתי אפילו שאני לא שלמה עם זה. זה הרע במיעוטו. "נראה מה יהיה חשבתי לעצמי, אולי כן אתחבר לחיים החופשיים האלה. אני יודעת בוודאות שהוא שוכב עם נשים אחרות והתחלתי גם אני לשכב עם אחרים, לצאת, לאהוב, לחזור לנעורים תוך כדי שמירה על חיי המשפחה.
לא יכולתי שלא לבדוק כל הזמן מה בעלי עושה. נכנסתי לאובססיית חיפושים אחריו וגם מצאתי לא מעט. לא חרמן? שיא החרמן!
זה מאד מטריד אותי שהוא לא רוצה אותי מינית והפכתי להיות מטרידה מינית בבית. פתאום אני חולת סקס שנמשכת לבעלה. הוא לא רוצה ואני לוחצת. וגם כועסת. לא מצליחה ליהנות מהקונספט החדש שנפל עליי. מאז אני מרירה, עצובה, חלשה. לא מתגברת על הקנאה אליו. על השאלות המציקות ועל האשמות שאני לא מפסיקה לזרוק עליו. אני מבואסת, אוכלת לו את הראש, מתחנפת. והוא אדיש לגמרי, כאילו מחכה לגירושים ושזה יבוא ממני.
אני על הקצה. רותחת כל יום. מפחדת להתגרש. מפחדת להיות לבד ועוד עם הידיעה שהוא חוגג את החיים. לא יודעת מה לעשות. תקועה.
סבל מתמשך ומחליש
נישואים פתוחים מצליחים אך ורק כששני בני הזוג חיים עם זה בשלום. והאמת? זה נדיר. ברוב המקרים בן זוג אחד חי בפשרה כואבת ורק הפחד מפרידה מחזיק את זה. וזו לא סיבה מספיק טובה.
אני מבינה מה עובר עלייך אבל לא אוכל להחליט בשבילך וגם עצה שלי שאינה ישימה ממילא לא תהיה רלוונטית. ברור שאני לא ממליצה לאף אחד/ת לחיות עם מי שרק מחכה שבן הזוג ימאס במצב ויזום פרידה רק כי אין לו אומץ להיות הרע שעזב ונטש. אלה חיי סבל ומועקה עם תחושת דחייה 24/7. אבל למרות הקושי חייך בידייך ורק את אחראית לעתידך. זה מה שבעלך רוצה ואומר לך זאת בגלוי.
נישואים זה לא בית כלא וגם זוג שנשוי הוא כל אחד לעצמו, לא רקמה משותפת אחת. וכן, רצונו של אדם כבודו. את לא תוכלי למנוע ממנו את סגנון החיים שהוא בוחר לעצמו. וגם לא תוכלי לשנות אותו בכוח. את יכולה להחליט מה שטוב לך.
ככל שתכפי את עצמך עליו, ככל שתחפרי לו כל יום ותעיפי עליו את המר שבתוכך כך תקבלי פחות ופחות ממה שאת כל כך רוצה לקבל. כך תהיי יותר דחויה ומאוסה וזה הלופ. לפעמים אין ברירה וצריך לעשות מעשה. אני לא חושבת שאת כבר שם ומחר בבוקר את מחליפה דיסקט אבל זה חומר למחשבה והבשלה.
הוא אומר עכשיו שלא איכפת לו אבל לא בטוח שזה יעמוד במבחן המציאות. הצהרות לחוד ומציאות לחוד. ייתכן שזה יעשה את הריסטרט לקשר
את חיה בסבל מתמשך שרק מחליש אותך. כל יום שעובר ואת עסוקה בעצב רק מרחיק ממך את עצמך ואת האהבה שלך לעצמך. אין לך בעיה כלכלית היום ולא תהיה לך בעתיד. זה לא הסיפור. אז קרש קפיצה לחיים אחרים כבר יש. את תתחזקי ותהיי גאה בעצמך רק אם תפסיקי את הסבל שלך, תפסיקי להאשים אותו ותיקחי אחריות על חייך. תצאי לחיים אחרים, תפרידי כוחות. תזעזעי במעשה שהוא לא מאמין שתעשי. אם תראי שלמרות שאת רוצה להתגרש הוא עדיין אדיש ולא איכפת לו אז בוודאי שזה המעשה הנכון. קשה אבל נכון.
אבל יש גם אפשרות אחרת. הוא אומר עכשיו שלא איכפת לו אבל לא בטוח שזה יעמוד במבחן המציאות. הצהרות לחוד ומציאות לחוד. ייתכן שזה יעשה את הריסטרט לקשר שלכם והכל יקבל תפנית. בכל מקרה את מנצחת. דבר ראשון את הפחדים שלך, את מבחן היחסים האמיתי, את תקבלי תשובה אמיתית ותביני את הכיוון. על מצב אחר יהיה טוב יותר. ואין מעצים יותר מלקבל החלטה קשה וליישם אותה.
זה בדיוק המצב ההפוך מאיפה שאת היום. את במקום נמוך של דחייה בבית שלך, את שקופה, קטנה, מקבצת נדבות ופירורים קטנים. כל מקום אחר טוב מזה. זה תהליך הבשלה שבא את לומדת שינוי שפה ותרבות חיים. יציאה ממקום הקורבן המאשים, הכעוס והמסכן לאישה זקופה, מפותחת, חזקה שלא מפחדת מהחיים ומה שהם מביאים איתם.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת