רונית היא אישה יפיפייה, חריפה ואינטליגנטית מאוד. היא בת 44, נשואה פלוס חמישה ילדים. את יניב בעלה היא הכירה כשהייתה בת 20. הוא חתיך, יוצא יחידה קרבית, ספורטאי. גבר שבגברים, כך חשבה, ומיד התבייתה עליו ורצה לעבר המטרה: משפחה. להקים משפחה. זה מה שבער בה.
רונית תמיד היתה צמאה לחום ולביטחון, ומצאה את החום הזה בהרבה מיטות של גברים. אך כשהכירה את יניב, היא מיד הבינה שדעותיו אינן פתוחות לגבי אישה ששכבה עם הרבה גברים, וסיפרה לו שהוא השני שידעה בחייה. זה סיפק אותו וגם הוא חשב שמצא את אשת חלומותיו. הכל קרה מהר. הם עברו לגור ביחד, ולאחר זמן קצר עמדו תחת החופה כשרונית כבר בחודש השלישי להריונה.
משהו חייב לקרות
היא עבדה כמזכירה בחצי משרה ויניב הביא פרנסה של ממש. העסק בו הוא שותף הניב פירות, והרבה. עם השנים הם הפכו לעשירים. היא היתה עסוקה רק בלהרות וללדת, כמעט כל שנה נולד ילד. הקיפה עצמה במשפחה גדולה ובפול טיים ג'וב אמא. את עבודתה היא עזבה. יניב עבד מבוקר עד לילה והיה מאושר שיש לו אישה שהיא אמא נפלאה לילדיו. אבל זה כל מה שהיה שם: אמא ואבא. הזוגיות שלהם, לעומת זאת, הייתה ריקה ומשעממת. שום עניין אחד בשנייה. הם חיו כמו בתינוקייה עם המון צרכים פרקטים מסביב.
בלי לשים לב, עברו מספר שנים והבור הרגשי והזוגי רק הלך וגדל. אף אחד מהם לא עצר את הרכבת הזו. רונית היתה עסוקה סביב הבית, הילדים גדלו, הזדקקו לפחות, ורונית חיפשה תעסוקה למילוי הזמן הפנוי. חלילה שתעצור את המירוץ ותחשוב על החיים, על הקשר, על יניב. הכל היה בפאוז. בעידודה הם החליטו לבנות בית חדש, הרי כסף וזמן יש. רונית התחילה את תהליך הבנייה עד הפרטים הקטנים וכל כולה הייתה בתוך זה. זה כלל נסיעות לחו"ל, פגישות עם מעצבים, קבלנים, ארכיטקטים ואנשי מקצוע רבים נוספים. מיליוני שקלים עפו על הפרוייקט הזה. אבל רונית לא עצרה. היא הייתה באובססיית בניה ועיצוב. יניב לא היה קיים. היא הגיעה למיטה בלילה ממוטטת ונרדמת אחרי 5 דקות. לא זוגיות, לא אהבה, לא שיחות, לא סקס. העיקר שקוראים לזה משפחה.
אחרי שנתיים של מירוץ מטורף, עמד לו בית ששווה מיליונים. בית מפואר עם כל הפינוקים. כלוב זהב, כמו באגדות. בשנה הראשונה הוא סיפק ריגוש וגאווה. הרבה מסיבות, ארוחות משפחתיות וחברים, וכולם מחמיאים ומאדירים. אבל היובש הזוגי ממשיך ואף מחריף. יש מסגרת אך בתוכה ריק, ואקום.
במצב הזה משהו חייב לקרות. יניב העיר את המערכת. הוא הרגיש שרונית כבר לא אוהבת אותו והחליט להפיל פצצה: יש לי מישהי אחרת, כבר תקופה ארוכה. זה מה שהיא סיפרה לי בפגישתנו הראשונה.
זה לא אתה, זה ההורים
רונית ויניב יושבים אחד לשניה על צרכים בסיסיים שמקורם בילדות. יניב חונך בבית שמרני, שם אישה צריכה להיות חסודה ומחונכת. לרונית לא היתה משפחה תומכת, ויניב הוא קיר חזק וטוב למטרה זו. הם ענו אחד לשנייה על הצורך הכי בוער, מבלי להתייחס לחיבור הנפשי והכימיה כתנאי לקשר. מה גם שהיו צעירים מאוד וחסרי ניסיון.
היא לא מודעת לכך שהבחירה ביניב אינה קשורה באהבה לאדם שבו, אלא במצוקה רבת שנים וצורך בבניית מבצר הגנה. גם תעשיית הילדים ברצף אינה קשורה לאהבת ילדים, אלא לקורות הבטון שמחזיקות ומהדקות ומצמיתות את הקשר. היא היתה במרדף עיוור אחר הביטחון ורק שיניב לא יעזוב אותה. במקום להשקיע בקשר הזוגי, היא נתנה את כל כולה ליתדות שמסביב.
כמובן שגם ליניב יש את חלקו בעניין. גם לו היה נוח לברוח לעבודה יום וליל ולא לעצור, לדבר ולהתמודד. השממון הרגשי הוא זה שיוצר קרקע פוריה לסיפורי אהבה מחוץ למסגרת.
בפגישה עם שניהם ראיתי שהם לא מוותרים. הם רוצים לפתוח דרך חדשה. דף נקי, עם יותר מודעות עצמית באמצעות שיחות, התקרבות והרבה תשומת לב אחד לשנייה. הם חזק בתהליך והסיכוי גבוה.
למשבר יש תפקיד חשוב ויש לנו כאלה בחיים. את חלקם ניתן למנוע. לכולנו יש עבר שמשפיע על כל תחום בחיינו. רובנו כל כך משוכנעים שהילדות שלנו היתה נפלאה עד שאנחנו לא נותנים לה מקום ומחשבה, והחיים רצים קדימה. אין לנו מושג למה בחרנו את מה שבחרנו, או למה אני עוסק במקצוע זה או אחר. יש חשיבות אדירה לעיניים שפקוחות על ציר החיים ולהבנת סיטואציות עבר. לפעמים קשה להביט לשם. החוויות עדיין כואבות ונוח לנו לשים אותן בצד כאילו הן לא קיימות. ואז זה פוגש אותך. כשאתה לא מוכן והמכה כואבת הרבה יותר.
בחיים, לא הכל מושלם, אז לפחות שנדע למה.
*השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות שונו