ליסה ודודי הכירו בתיכון. בכיתה י"א הם אפילו יצאו והיו לזוג לתקופה קצרה. בתום הלימודים נפרדו דרכיהם ולימים נישא כל אחד מהם והקים משפחה. לא היה ביניהם שום קשר עד לפגישת המחזור. שניהם היו אז בני 38 ולכודים בחיי נישואים אומללים, רווי בדידות וריק. הם שיתפו אחד את השני ומצאו הרבה דמיון בצורת החיים, בשעמום, ביובש, בטיפול בילדים, במשכנתא החונקת ובשגרה השוחקת.
מאוד קל לצלול לרומן מתוך המקום הזה, ואחרי אותה פגישת מחזור הם מצאו את עצמם מחוברים דרך שיחות עמוקות ונעימות. המוטיבציה להיפגש פעם ועוד פעם רק התחדדה והסיפור הפך לאהבה ענקית, לחברות אמת, ולדרך חיים. הם מצאו זה עם זאת רגעי קסם ונחמה, ואחרי חמש שנות רומן החליטו לפרק את הנישואים ולחבור אחד לשנייה. אך החלטות לחוד, ומעשים לחוד.
האם גבר חדש יציל אותה?
ליסה הודיעה לבעלה על רצונה לעזוב. היא רצתה להתגרש כי הנישואים שלה לא היו טובים והיא לא אהבה את בעלה. דודי היה רק הזרז או כר לנחיתה רכה ברווקות המחודשת. הוא לא הסיבה. היא הרגישה שלמה עם הצעד שעשתה וידעה שהיתה עושה זאת גם לולא דודי. דודי לעומתה התמהמה, ולא רק שלא התגרש, אשתו נכנסה להריון!
וכך, חלה תפנית לא צפויה בחייו של דודי. הוא ואשתו המשיכו את ההריון וציפו להולדת בנם. רק שכל הזמן הזה הרומן המשיך ואף העמיק. ליסה הבינה שדודי לא עומד לפרק בקרוב את נישואיו, אך גם ראתה את אהבתם העוצמתית ולא רצתה להיפרד. היא המשיכה לחכות לו. היחסים ביניהם יודעים עליות ומורדות, וגם אינספור פרידות אבל תמיד הם חוזרים ואוהבים.
דודי כנראה לא יעזוב לעולם לא את הבית וגם לא את אהובתו הסודית. הוא מבחינתו, מסודר. יש לו הכל - אהבה גדולה בחוץ ומשפחתיות יציבה בבית. ליסה הבינה שאינה מסוגלת להתנתק מממנו, אך החליטה במקביל לצאת ולהכיר אחרים. היא יצאה לדייטים, הכירה גברים חדשים, ואפילו מצאה גבר נחמד, מבוסס ופנוי לקשר רציני, בשם נדב. הם נפגשו הרבה, בילו ונהנו, והפכו לזוג של ממש. ליסה התחילה לחשוב שנדב הוא זה שיחצוץ בינה לבין אהובה דודי, וכך תגווע אהבתם. היא הסתירה זאת מדודי ולא סיפרה לו דבר. היא אהבה את היחסים עם נדב ואת עצם היותו זמין לה, ונדב היה הגבר המרכזי בחייה, כביכול.
רק שאהבתה לדודי המשיכה לנסוק, והמפגשים עימו המשיכו כרגיל, אצלה בבית בשעות הצהריים. השקר הזה עם נדב המשיך 3 שנים, וליסה הרגישה שהיא מזייפת. עם נדב היא לא באמת שם. היא מרגישה אחרת עם דודי. עם נדב אלה יחסים של הגיון ועם דודי כל הקרביים בפנים. היא עזבה את נדב והגיעה אליי.
לא תמיד אפשר לנטוש רומן
ליסה היא אישה נאה, אינטליגנטית, רהוטה וברורה. גם את הסיפור היא סיפרה לי לאחר ניתוח מעמיק שלה. ברור לי ולה שאת נדב היא מעולם לא אהבה, הוא היה ניסוי באהבה. אני לא מאמינה באפשרות לאהוב שני גברים אהבה אמיתית ורומנטית. ליסה היתה עסוקה הרבה מאוד זמן בשכנוע עצמי שנדב הוא מה שהיא צריכה, אך זה לא עבד. הוא אולי נכון מבחינת הקריטריונים היבשים, אך הלב - הלב רוצה גבר אחר. בלי קריטריונים ובלי שאלות. ליסה חוזרת על המשפט: לעולם לא אפסיק לאהוב את דודי. לעולם. ללא שום תנאי. נשוי, פנוי, בריא, חולה. זו אהבה נצחית.
ההצעה שנוטים לתת לליסה היא לעזוב מיידית את דודי, לכאוב תקופה ולגמור עם זה. קל לומר. אבל לליסה ודודי יש אהבה בת שנים רבות שלא נחלשת. אין ספק שהקונסטלציה הבעייתית של היחסים, הזמינות הקצרה של דודי, השקרים, המוסתר והגנוב הם חומרי מוצא שמייצרים ריגוש ללא סוף. הם מייצרים גם הרבה לחצים, אך רגעי הקסם שווים להם את המחיר. יהיה זה טיפשי מצידי לייעץ לאדם עצה לא ישימה, או לא ישימה בשלב זה. ביחסים מלאי תשוקה והנאה אין בשלות לפרידה. יש להקטין את האש לפני פרידה. אבל אצל ליסה ודודי האש בוערת כבר 11 שנים. ממש נס הסנה שבוער ואינו מאוכל.
פגשתי לא מעט מקרים בהם זוגות התגרשו ועברו לחיות עם מאהביהם - והיחסים לא צלחו. השגרה נוגעת בכולם. מה שנוצץ במסתרים עלול להשחיר לאור היום, ומה שהיה כל כך קסום במחטף של שעה אולי יהפוך למאוס בחיים משותפים.
סיום היחסים האלה, הוא אקט שיבוא כתגובה לתובנה מאוד גדולה: מדוע אני נמצאת בקשר כזה? האם זו הקיבולת שלי לזוגיות? מה קושר אותי כל כך לדודי? איך יראו חיי בלעדיו? האם אני משלימה עם כך שזה הגבר שלי? חלקו שלי וחלקו של אישה אחרת?
הרבה נשים וגברים מתחבטים ומתלבטים בדילמה כמו של ליסה. אין פתרון נכון או לא נכון. לאחד נכון ככה ולשני אחרת. אך יש תשובות מדוע אנו נמצאים היכן שאנו נמצאים, מה הביא אותנו לשם, ומה יוציא אותנו משם. מאחורי כל פחד אנושי מסתתרת לה תשובה. דודי בשביל ליסה הוא רשת ביטחון, חבר. לא במשרה מלאה, אבל שם. גם אם זה נשמע לכם לא מוסרי או לא נכון, מאוד קשה ולא פשוט לעזוב נביעה שופעת מים, מים שהם גנובים וממכרים, וכל כך צלולים וטעימים.
*השמות בטור בדויים
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> במדור הקודם: לא כל אמא חורגת היא מפלצת