הסיפור הזה הוא על עינת. בגיל 28 הכירה את דודו, ובגיל 29 כבר היתה לאמא. את הכל עשתה מהר בדיוק לפי הספר. תיכון, שירות צבאי קרבי, תואר ראשון, תואר שני ואז הגיע דודו - גבר חסון, מלח הארץ, חקלאי. מהגברים של פעם. כזה שקם לעבודה בלי הרבה ביטויי רגשנות ורומנטיקה. צריך לפרנס אז עובדים! עינת, למרות תאריה, עבדה כמזכירת היישוב.
פעמיים בשבוע בתנוחה הקבועה
הם חיו חיים שגרתיים של זוג נשוי עם שני ילדים. זה היה חלון ראווה יפה, אך בפנים הסחורה הייתה פגומה. עינת עשתה כל מה שצריך למען הבית והמשפחה. היא עבדה, טיפלה יפה בילדים, הם יצאו לטיולים עם חברים וביקרו את המשפחה מדי סוף שבוע. אבל בתוך תוכה, היא לא הייתה מרוצה, תמיד עם פרצוף חמוץ. דודו אף פעם לא שאל כלום. החיים עברו לידו. הוא תיפקד על אוטומט. שניהם על אוטומט. אפילו הסקס על אוטומט. פעמיים בשבוע , ימים קבועים, תנוחה קבועה. עינת אף פעם לא הלכה לייעוץ או לטיפול. זה נראה לה קשקוש. היא לא האמינה שאפשר להביא לשינוי. אליי היא הגיעה רק לאחר שפגשה את גלית ודלת "הארון" נפתחה.
באחת הנסיעות שלה ברכבת לתל אביב, התיישבה לידה אישה צעירה והשיחה ביניהן קלחה. זו היתה אהבה ממבט ראשון. הן החלו להתראות בבתי קפה אחרי שעות העבודה, ועינת לא ויתרה על שום מפגש. היחסים קיבלו תפנית כאשר גלית סיפרה לעינת שהיא לסבית, ושאין לה שום עניין בגברים. עד מהרה אופי המפגש עבר פאזה והפגישות עברו לחדרי חדרים. זו היתה אהבה. עבור עינת היו אלו חוויות עוצמתיות מלאות ברגש והנאה צרופה מסקס, שלא חוותה קודם מעולם. פתאום היתה שלמה עם גופה, ועם נפשה. היא היתה ברקיע השביעי.
עינת סיפרה לי שכל החיים היא חשבה שאולי היא לסבית. היא לא נהנתה ממין עם גברים וחשבה שככה זה. היא טענה שתמיד הסתכלה על נשים, אך הסיטה את המחשבה לכך שהיא חובבת נשים יפות. זה נעים לעין, תירצה לעצמה. היא חיה 40 שנה בהכחשה מוחלטת. היא רצתה להיות בנורמה, במיינסטרים. היא רצתה להתחתן וללדת כמו כולם. היא לא היתה בשלה לשאלות ולביקורת של המשפחה והסובבים, ולא היתה בנויה לחיות חיים "חריגים". היא מעולם לא הסכימה להודות בפני עצמה שהיא נמשכת לנשים, ונמלטה מאמת זו כמו מאש שורפת. אבל האמת אוהבת אור, וחומר מודחק אוהב אוויר. יום אחד זה בא: ההשלמה שזו אני, ואני הולכת עם נטיות ליבי.
להעלים את "הראיות המרשיעות"
בהדרגה הלך והתהדק הקשר עם גלית ואילו יחסיה עם דודו הלכו והתרחקו. אחרי מספר חודשים צמודים לגלית, סיפרה עינת לדודו בגילוי לב מלא על מה שמתרחש כבר תקופה ארוכה מתחת לאפו. דודו היה המום, אך התעשת במהירות וקיבל את עינת בשלווה והערכה רבה. הוא הבין שזה סוף עידן הנישואים שלהם.
לגברים רבים קל יותר להתמודד ולהכיל בגידה של בת זוג עם אישה. בגידה עם גבר פוצעת את גאוותם באופן אנוש יותר. דודו אפילו לא כעס. הוא הבין את עינת ושמח בשבילה על היציאה מהארון. הגירושים היו קלים וידידותיים, ללא מריבות וויכוחים. הם החליטו להישאר חברים והורים טובים, ולחיות את האמת מול הילדים.
מערכת ההדחקה שלנו חכמה וגם טיפשה. היא חכמה כי היא מזהה סכנות ומתגייסת לעזרה באופן אוטומטי, וטיפשה כי היא גורמת לנו לבזבז חיים על זיופים וחטא לאמת. את הנטיות המיניות שלנו, הגוף והנפש משדרים כבר בשלבים מאוד מוקדמים, אך אנו מבינים שלחיים לפי הצו ההומוסקסואלי יש השלכות לא פשוטות: להיות מיעוט, להיות חריג, להתמודד עם הורים, חברים, עבודה, בחירת עיסוק ועוד.
ברמות התפתחות מסויימות אין הנפש מסוגלת להתמודד עם כל אלו, ולכן מנגנון ההדחקה מופעל במלוא העוצמה. הוא מנסה להעלים עבורנו את "הראיות המרשיעות", ולנתב אותנו לחיות חיים רגילים, חיים של מיינסטרים.
אך המחיר הפנימי שהנפש משלמת על חוסר האותנטיות הוא כבד מאוד, ולרוב, סופה של האמת להתגלות. לשמחתי, בסיפור הזה עינת הצליחה בסופו של דבר ללכת עם נטיותיה הטבעיות ולשלב אותן בהרמוניה עם משפחתה וסביבתה. אני מאחלת לנו כחברה, שנדע להכיל בסובלנות את ההומוסקסואלים שבינינו ולחסוך מהם את מסע הפיתולים והעמדות הפנים.
*השמות בטור בדויים
>> בטור הקודם: הוא פוטר, הזוגיות דעכה, אבל האהבה לא כבתה