אנחנו כבר מגרדים את גיל השלושים. כבר חמש שנים אנחנו ביחד. ידענו עליות ומורדות אבל הפערים ביננו לא מצטמצמים, וככול שהזמן עובר הדילמה נעשית קשה יותר ומסובכת.
אנחנו באים מרקעים שונים מאד. הוא ממשפחה קצת פרימיטיבית ומיושנת ואני באה מההיפך הגמור. משפחה פתוחה, בלי מתחים ביננו, חמים, אוהבים ומאוזנים. אצלו במשפחה חיים בוורידים אחד של השני אבל יש הרבה צביעות. אני מבחינתם פרימדונה, ילדת שמנת שעושה פרצופים כי כלום לא נאה לה. הם לא מרוצים מהכלה העתידית שלהם, ובן זוגי חושב שהם צודקים. הטענה המרכזית היא שאני לא מכבדת מספיק, "חושבת את עצמי".
זה מאד משפיע על היחסים בינינו. יש לנו המון ויכוחים ובעיקר על הקרירות שלי והשתלטנות שלי, הוא טוען שאני קשה ולא מתפשרת ורק על פי יישק דבר. שאני ביקורתית ולא נעימה. ואני טוענת שהוא מושפע ממשפחתו ולולא הם הכול היה בסדר. הוא חלש מולם וזה מעצבן אותי.
אנחנו רוצים להתקדם בקשר, להתחתן, להקים משפחה. אני כבר מתקרבת לגיל 30 ואני רוצה ילדים, אבל אנחנו מאד חוששים שזה לא יעבוד. זה מסוכן לנו להינשא בעוד הקשר ככה מקרטע. ומצד שני אנחנו גם לא רוצים להיפרד. הרבה שנים אנחנו יחד ולא מצליחים לשפר את הקשר. אנחנו קשורים, רגילים זה לזו ותקועים במקום. לא בולעים לא מקיאים. איך מחליטים כזאת החלטה גורלית? אני מרגישה שפרידה זה לא אופציה.
צו השעה: שינוי גישה
אענה לך בשני רבדים. הראשון: משפחה זה חשוב ומשפיע ואני בטוחה שיש גם אמת בטענות. הם לא הומצאו סתם כך, יש עשן יש גם אש. את מרגישה שהמקום ממנו את מגיעה הוא איכותי יותר, שווה יותר ולכן זה מעורר בך זלזול והתנשאות ובהם זה מעורר אנטגוניזם כלפייך. את יושבת לחבר שלך על רגישות וחבל כי את הורסת. את מקטינה אותו ואת משפחתו ואת מחלישה אותו. ומה יוצא לך מזה? חבר מוחלש ומשפחה עוינת. את בדרכך מייצרת את זה בכך שאת לא מקבלת אותו ואת שורשיו ומרגישה מעליו אז למה את לא מחליטה לעזוב למרות שאת מאמינה שאת הרבה יותר טובה?
הצד השני של המטבע הוא שאת בת 30 ואת הרבה שנים אתו. לצאת עכשיו ל"שוק" זה בעייתי מבחינתך, זה מרגיש לך מאוחר מידי לחפש חתן. ומה יהיה אם לא תמצאי ותגיעי לגיל 40? אולי הוא יתחתן לפניך ותאכלי את עצמך שעשית טעות? אולי תהיה לך תחושת פספוס? וילדים? מה עם ילדים? אז כן, אני מבינה את הדילמה בין ההיגיון שבמוח לבין רחשי הלב. לא תמיד הם מסונכרנים. ולא כל הזוגות נישאו מאהבה ענקית. לפעמים הפחדים, הצרכים הבסיסיים , הצפיות מאתנו, גיל הפוריות הזמני וההורמונים, הם אלה שמכתיבים לנו ומחליטים בשבילנו. אני לא חושבת שיש כאן נכון או לא נכון. ערבות להצלחה אין בשום מקרה.
המציאות מראה שלמרות הכל אתם ביחד, ונלחמים לא להפריד כוחות. חוששים לעתידכם, אבל לא משחררים אחד את השנייה. אז מה שנותר לכם זה לשפר את מה שיש ולהיות בתנועה קדימה, ליעד הבא. הרי אין אופציה אחרת את אומרת. מה שכן, זה מצריך מכל אחד מכם שינוי גישה. לא סתם הגעת אלי.
בצד שלך יותר גמישות והכלה ומהצד שלו התחזקות ואסרטיביות. תתחילי את, זה יבוא ממך ומיד ישפיע על האווירה בינכם. בלי פנקסנות, רדי מהאולימפוס, רככי את הלב. אדם מתנשא ויהיר הוא זה שבא מחולשה ולא מחוזק, כי חוזק ועוצמה זה קבלת האחר וראיית אנשים בגובה העיניים. אז כבדי את המשפחה שלו גם אם הם לא "כוס התה" שלך, זה לא יפחית מכבודך. ההיפך. תעשי את זה למען הקשר בינכם. בלי לחשבן ולהתקטנן. תרימי לו, חממי את הקשר. את אומרת על עצמך שאת חמה ושאת באה ממשפחה עוטפת. אז תעטפי, תמזערי ביקורת, תתמקדי בטוב.
אם תצליחי ליישם אפילו חלק ותתחילי לחשוב קצת אחרת את תראי שדברים יירגעו בניכם והיציאה מהלופ הזה תלויה בך. אז הדילמה שלך היא האם להישאר איתו ולהקים משפחה או האם להישאר איתו ולהקים משפחה תוך שיפור הקשר? התשובה פשוטה.