אני זוכרת היטב כמה רציתי תינוק. אני זוכרת שנחרדתי מהמחשבה שחלילה לא אוכל להרות. זו מחשבה שעוברת בראשה של כל אישה כמעט. מה אם לא אוכל ללדת? זה כל כך חזק, כל כך יצרי, שמי שלא חווה זאת, ספק אם יבין עד הסוף את הכמיהה.
המחשבה הזאת בדיוק סחררה עד לא מזמן את חייהם של עידית ואיציק. שניהם בני 30 ונשואים כבר ארבע שנים. הם אקדמאים שעובדים ומשתכרים יפה, צעירים ונאים, והם רוצים ילד. זה התחיל בקלילות, הצעה בחצי חיוך: "איציק, תעשה לי ילד". הם עשו, עשו ועשו, וילד לא בא. עברה שנה של נסיונות להרות, הרבה סקס, תשוקה, ציפייה למחזור שלא יגיע, והוא מגיע.
הכיף נעלם
הם פנו לרופא לבדוק מה לא עובד. איציק נתן זרע ונמצא שספירת הזרע שלו טובה מאוד. עידית נבדקה וגם אצלה הכל תקין. הרופא המליץ על סקס מבוקר על פי מדידות חום לאיתור הביוץ. רמת הלחץ עולה. עידית מתוחה מאוד והסקס כבר לא סקס. הוא הופך מהנאה צרופה לעבודת פרך. הימים הנעימים, הרכים ומלאי האהבה הופכים ללחוצים, החיוך הופך לעצב והמחשבות נסבות אך ורק סביב זה. האווירה בבית דכאונית.
גבר חווה את התקופה הזו באופן שונה מאישה. הוא פסיבי יותר ומשמש ככלי. לאיציק המצב הזה מתסכל מאוד. עידית קוראת לו בצהריים הביתה על מנת לקיים יחסי מין. היא עסוקה במדידת חום וקריאות כיוון. סקס לא מעניין אותה. היא רוצה ילד. היא נכנסה ללופ והפכה אובססיבית בנושא.
מערכת היחסים בין השניים גוועת. עידית שוקעת בעצבות ואיציק אינו יודע כיצד להכיל זאת. מתפתחים ביניהם ריבים וצעקות על כל שטות. השיחות הנעימות שהיו פעם כבר לא קיימות, הטיולים הכיפיים נעלמו, זמן האיכות שלהם ביחד הצטמצם, הם ממש על סף פיצוץ.
ככה הם מגיעים אליי. הריון עוד אין ויש המון ריבים, אבל מבעד לכל זה עדיין מבצבצים קרעי אהבה ומערכת יחסים יפה. הם רוצים להציל את היחסים, ויותר מכל הם רוצים להצליח להביא כבר לעולם את פרי אהבתם.
הבנתי היטב מה עובר על כל צד. זה מאוד ברור. התפקיד שלי היה לתרגם להם האחד את השנייה כך שיוכלו להבין זה אה את זה מבעד למילים המפורשות, ללמד סובלנות ונתינה והרבה אמפתיה. בלי זה, זה לא ילך. שניהם מאוד רוצים ילד, אבל גבר ואישה שונים גם בזה. מעבר לכמיהה הרגשית לילד שיש לשניהם, לאישה יש עוד פן - הצד הפיזי. אצלנו הנשים, החצוצרה מנגנת. גיל 30 הוא גיל שהגוף כבר מבקש הריון. ההורמונים מסמנים לנו שזה זמן טוב וכשזה לא קורה - הסבלנות והפתיל מתקצרים.
עידית מאוד עצבנית ומרירה ואיציק מאס בלרצות אותה על כל גחמה.
אל תשכחו לצחוק
כבר ידוע לנו, ואפילו לרפואה הקונבנציונלית, שמצב נפשי משפיע על כל מערכות הגוף. את המושג פסיכוסומאטי שמענו לא פעם. היות ונשללה בעיה פיזית אצל עידית ואיציק, ניתן להניח שלחץ נפשי רגשי חוסם את ההתעברות. הדם הרווי בחומרי הלחץ והמתח שמופרשים לתוכו לאורך תקופה ארוכה יוצר סביבה לא ידידותית לעובר. העובר זקוק לשלווה ולאמא רגועה. על מנת להיכנס להריון עידית חייבת להרגע, ואיציק חייב להיות סבלני. נכון שזה לא קל להפוך למזריע בלבד, אבל בליעת הצפרדע משתלמת במקרה הזה.
במקביל לשיחות איתי הם המשיכו ביקורים קבועים במרפאה, אבל הצעתי הראשונה היתה לקחת פסק זמן מוקצב שבו מפסיקים את נסיונות ההתעברות וחוזרים לשגרת חיים ולשמחת החיים. לטיולים, לבילויים ולסקס נעים מגרה ומהנה, לא רק בימי הביוץ אלא פרי-סטייל. מתי שבא. אמנם אנחנו לא רובוטים, ואין לנו מסוגלות לשנות דפוסים והתנהגויות רק כי יעל אמרה, אבל הרעיון הוא להמשיך לדבר על זה ולפנטז על ילד ולהמשיך לרצות, אבל לתבל את השיחות בהומור. להתבדח על הנושא במידת האפשר.
להומור תפקיד חשוב ביחסים ובעיתות משבר. הוא מאפשר להעביר את המסרים לעצמי ולזולתי מבלי לפגוע לבכות או לרחם.
בהומור שמים הכל על השולחן והשיחה עוברת בנעימות. מחסומים נופלים, רגשי נחיתות מתפוגגים, לצד השני קל יותר לקלוט את המסר, והחשוב מכל - הצחוק יפה לא רק לנפש כי אם גם לגוף (גם לעור הפנים, דרך אגב). הוא מרגיע, פותח את המעברים, וחומרי המתח בדם מתחלפים בחומרים מעוררי אושר.
והנה, החלום מתגשם. אחרי תקופת צינון מהטירוף וחזרה למסלול סביר, עידית נכנסה להריון והתברר שהם מצפים לבת.
חשוב ביותר להבין, להפנים וליישם שיש תקופות בהן העצבים חשופים, ואין לשבור בהן את הכלים. ההריון הזה אינו נס אלוהי, אלא תולדה של חיים טובים עם פחות מתחים. דברים לא קורים בכוח, אלא מתוך עוצמה פנימית.
איציק ועידית עברו אמנם ימים קשים אך גירושים רחוקים ולא באופק. הם זוג יציב ואני מנבאה להם שנים רבות ביחד וגם ילדים נוספים.