ג'וש בנאדיבה (29) התגורר כל חייו בקונטיקט, ארצות הברית. ביקור מקרי בארץ גרם לו להבין שהוא רוצה לעשות יותר עבור ישראל ולהתגייס. כשהגיע לגיל 18 הוא טס לארץ, והתגייס ליחידת דובדבן. באותה תקופה הוא הכיר את עדן ברנשטיין (29) מארצות הברית, ואחרי שנתיים שבהן בעיקר התכתבו בוואצאפ, ג'וש חזר לביתו והם נפגשו: "אני זוכרת את הרגע במדויק. היינו לחוצים בטירוף, אחרי כל כך הרבה זמן של תקשורת וחברות בלי שנפגשנו, אבל הרגשנו בנוח מהר", מספרת עדן.
לא עבר זמן והשניים התאהבו. ג'וש התקבל ללימודי תואר שני במנהל עסקים בפילדלפיה, והזוג כבר החל לתכנן את החתונה שלהם - ואז הגיע ה-7.10. כבר באותה שבת, כשחבריו של ג'וש מדובדבן הוקפצו, השניים הבינו שהם צריכים לדחות את הכל ולהיות כאן, קרובים לעשייה ולמי שצריך אותם. הם אספו ציוד ללוחמים לפי הצרכים של הצוות של ג'וש ורשימות נוספות, וב-12 באוקטובר נחתו בישראל. במשך כמה שבועות הם חילקו את הציוד שהביאו, המשיכו לאסוף ולתת תרומות, וביקרו את החברים שנלחמו.
"נסענו לגבול ופגשנו את יחידת הסדיר של דובדבן", אומר ג'וש, "שם היו לי כמה חברים עוד מהשירות שלי ועוד אחד שהייתי סוג של מנטור שלו. הגענו עם כל הציוד שהבאנו, ושמענו את הסיפורים הטריים מהלחימה בבארי ובכפר עזה. היה מאוד מרגש לשמוע ולראות אותם. נישקתי וחיבקתי אותם, והלוחמים באמת הרגישו את התמיכה בהם שמגיעה מכל קצוות העולם. עזרנו להם להרגיש כמה העורף חזק, ושכולם עומדים מאחוריהם".
"עברתי תקופה מאוד קשה בתחילת המלחמה", הוא מוסיף, "שמעתי על אנשים קרובים אליי שנפלו, והתמודדתי עם כל הצפת הרגשות שמגיעה יחד עם זה. בין האנשים היקרים והטובים איבדנו את רס"ן בן ברונשטיין ז"ל, שהיה הסמ"פ שלי בסדיר. הוא באמת היה איש זהב, הטוב שבטובים ואדם כל כך מיוחד. הוא נפל בקרבות ב-7 באוקטובר והספקנו להגיע לעלייה לקבר שלו. הימים הראשונים אחרי ה-7 באוקטובר היו ימים של טירוף לוגיסטי ורגשי, ועדן ידעה מתי להיות לצדי, ומתי לתת לי את המרחב שהייתי צריך כדי לעכל את מה שקורה".
"בתחילת המלחמה ג'וש ניסה להתגייס למילואים", מוסיפה עדן, "רק שעד שהוא הצליח להגיע לאנשים הנכונים כבר היה אחוז גיוס של מעל 200% ולא היה מקום בשבילו. אבל התהליך וניסיונות של ג׳וש להתגייס למילואים הציפו לנו מחשבות ושיחות על המשמעות של התפקיד של ג'וש במילואים בעתיד. הייתי צריכה להבין שבהמשך החיים המשותפים שלנו בכל רגע ג׳וש יכול להיקרא לתפקיד מסוכן ביותר. זה לא חלק מהציפיות או החזון לחיים בארצות הברית ומשהו שהייתי צריך להתרגל אליו, שזה חלק מהחיים פה בארץ ואנחנו צריכים להיות מוכנים לזה". לדברי ג'וש השירות שלו בצבא בעתיד הוא ברור: "מבחינתי עושים את מה שצריך וכל אחד עושה את מה שהוא יכול. אז גם אני אהיה שם אם יהיה צורך".
"אני אדם חזק יותר בזכות השירות"
את ההחלטה להתגייס קיבל ג'וש במהלך מבצע צוק איתן: "הייתי סטודנט באוניברסיטת שיקגו וביקרתי בארץ", מספר ג'וש ששירת בצה"ל במסגרת "התוכנית לחיילים בודדים של נפש בנפש ו-FIDF". "נדהמתי לראות איך אנשים בני גילי עוצרים את החיים שלהם ומקדישים את הכל למען המדינה והרגיש לי לא הוגן שאני ממשיך בשלי בזמן שאחרים מגנים על מדינה שאני כל כך מחובר אליה. תמיד הייתה לי זהות יהודית וציונית מאוד חזקה, והגעתי לכאן כחייל מתוך הזהות הזאת ומתוך תחושת שליחות עמוקה ותחושת אחריות שזאת ההחלטה הנכונה עבורי בתור אדם ציוני ויהודי".
"אני מרגיש שהשירות שלי עזר לי להתאפס על עצמי יותר מהר מהחברים שלי בארצות הברית. השירות הצבאי שלי דרש ממני לפתח תחושת אחריות שלא הייתה לי לפני ועזרה לי להיות מוכן לפרק הבא. אני מרגיש שהדברים שעברתי לאורך השירות שלי הפכו אותי אדם חזק יותר, ובן זוג יותר טוב עם יכולת אמיתית להתמודד עם האתגרים של החיים".
"נדהמתי מהמסירות והמחויבות שלו", מוסיפה עדן. "אף פעם לא הכרתי מישהו שהיה בצה"ל והיה מוזר להתחיל להתאהב במישהו שמדי פעם נעלם לכמה ימים או שבועות. עשיתי את מה שיכולתי כדי להיות נקודה של אור בשבילו לאורך השירות". לדברי ג'וש כבד בדייט הראשון הוא ידע שעדן תהיה אשתו: "ידעתי שיושבת מולי הפרטנרית שלי לחיים, החברה הכי טובה שלי". "לי לקח קצת יותר זמן", מציינת עדן.
כאמור, המלחמה דחתה את התוכניות: "היה קשה להתרגש מהחתונה כמו שהיינו לפני ה-7 באוקטובר", אומרת עדן, "אבל הרגשנו שהאויבים שלנו רוצים להשמיד אותנו ושהמעשה הכי נכון נגדם הוא להתחתן ולבנות משפחה כמו שרצינו. בשביל ג'וש היה קשה במיוחד לדעת שהחברים שלו מהיחידה לא יוכלו להגיע כי הם נמצאים במילואים עמוק בלחימה. בסוף, כמה מהחבר'ה מהצוות שוחררו מהמילואים כמה ימים לפני החתונה, קנו כרטיסי טיסה, והגיעו למיאמי ערב לפני. בדיוק היינו בבית הכנסת והתפללנו לשלום המדינה כשהחברים נכנסו בדלת של בית הכנסת. היה מרגש כל כך להיות איתם ביחד ביום המיוחד הזה - כנגד כל הסיכויים. הם אפילו הביאו את הפלקט של הצוות, שאנחנו מעבירים מחבר לחבר כשכל אחד מאיתנו מתחתן".
לדבריהם, התוכנית לעלייה הייתה כבר לפני ה-7.10, "רק שמאז תחושת הדחיפות התגברה", הם אומרים. ב-8 באוקטובר עדן עברה ריאיון עבודה אצל הפירמה הנוכחית שלה בזום כאשר המראיינים היו בישראל: "זאת הייתה חוויה מורכבת לשבת בזום ולנסות להתראיין כרגיל כשכל העולם התהפך, גם לי וגם למראיינים היה ברור ששום דבר לא כרגיל". ובכל זאת, הריאיון התקיים ובין היתר התפקיד שאליו התקבלה הוא שאפשר להם להגשים את חלום העלייה.
"הנהג מונית אמר לי שאני חייבת לגור בישראל"
"בגדול החלטנו יחד לעלות לארץ", אומרת עדן, "לג'וש זאת הייתה החלטה לחזור אחרי התקופה בצבא, ולי זאת הייתה עלייה בפעם הראשונה. היינו צריכים לספר לכל ההורים ביחד. אמא שלי בכתה מגאווה והתרגשות, והיא מאוד תמכה בנו. אבא שלי גם תומך בנו, אבל הוא מבוגר יותר ומודאג מהמרחק שיהיה בינינו ובינו לבין הנכדים שיהיו לו". לדברי ג'וש להוריו היה קל יותר עם ההחלטה: "כבר גרתי בארץ בעבר. הם ידעו מה יכול להדאיג והכירו את היתרונות, ואבא שלי גם עבד בקיבוץ כשהיה צעיר אז הוא לגמרי הבין את החיבור שלי".
"גם החבר'ה מהצבא היו בעננים ששמעו על העלייה", אומר ג'וש. "כשהגעתי לארץ לפני כמה חודשים לראיונות עבודה, עשינו על האש גדול והתרגשנו לקראת כל זמן האיכות שמחכה לנו. אני גם קרוב למשפחות שלהם והייתי עושה איתם הרבה ארוחות שישי וחופשות. ההורים שלהם והמשפחות שלהם ממש אימצו אותי כשהייתי חייל בודד, ואני מרגיש שאני חוזר למשפחה שלי".
"כשהגעתי לארץ בפעם הראשונה בקבוצת תגלית, אפילו לא הכרתי הרבה מההיסטוריה הישראלית", אומרת עדן, "בהמשך ביקרתי שוב בארץ כחלק מקבוצה של משרד החוץ. הייתי עורכת של כתב עת משפטי באוניברסיטה ובאותה השנה הוזמנו עורכים בתפקיד שלי לבקר בארץ בקבוצת משלחת של משרד החוץ. כשהגעתי לנתב"ג, נהג מונית אסף אותי מהשדה ושאל אותי אם אני יהודייה. עניתי לו שכן, והוא ישר התלהב ואמר שאם אני יהודייה אני חייבת לחיות בארץ, ואני אמרתי לו שלא מתאים לי. הוא מיד ענה שזה לא נכון, ושאנחנו אמורים כולנו להיות פה ביחד. זה היה לפני 7 שנים, וזה נשאר איתי עד היום. היום אני מסכימה איתו. אני מרגישה שראוי ונכון לחיות את החיים שלנו רק אם נהיה בארץ, והייתי מעדיפה לחיות יום בארץ על פני 100 יום בארצות הברית".
השניים כבר מצאו עבודה בארץ: ג'וש עבד בעבר באמזון ועובר לאמזון ישראל בתור מנהל מוצר בכיר. עדן עוסקת בתחום הליטיגציה האמריקאית, ועברה לאחרונה לפירמה חדשה שיש לה משרד בתל אביב – זאת במכוון כדי לעלות לארץ ולהמשיך לעסוק בתחום ההתמקצעות שלה.
בימים אלה הזוג הטרי נמצא בירח דבש שלהם בתאילנד. הם כבר היו בפיליפינים ובעוד כמה יעדים, ומסיימים ביפן, משם טסים ישירות לארץ והילקט כאן בעזרתם של ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב: "החלום שלנו בגדול הוא להקים משפחה גדולה אנחנו גם חולמים לחיות קרוב לחוף, ולשלוח את הילדים לחוג גלישה".
איך אתם מתכננים לציין את העלייה שלכם כשתגיעו סופית לישראל?
"בדיוק קנינו חולצות בבית דפוס בטוקיו - שעליהן כתוב באנגלית 'אם תרצו אין זו אגדה'. בצד השני, כתבנו את תאריך העלייה שלנו".