אתמול (16.8, רביעי) נחתו בישראל, בטיסה מיוחדת של אל על וארגון "נפש בנפש", 215 עולים ועולות חדשים מארה"ב וקנדה שיתחילו את חייהם החדשים כאן בארץ. זו הטיסה ה-64 שמוציא הארגון בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ו-JNF ארה"ב, ובמהלך השנים העלו יותר מ-75 אלף עולים חדשים. כרבע מהם צעירים וצעירות מצופים גרעין צבר, שצפויים להתגייס לצה"ל כחיילים בודדים במסגרת התוכנית לחיילים בודדים של "נפש בנפש" ו-FIDF. בנוסף לכך, לראשונה העולים בטיסה עברו הליך קליטה מלא ובו הוענקו להם תעודות העולה על המטוס.
אנחנו היינו על הטיסה ופגשנו את העולים הצעירים, בהם ליה הראל (22), ג'ונתן רביב (22), טל שגב (18), אריאל פדרסן (18) וזאקרי דיש (30). חמשתם חיו בישראל בעברם או שמשפחותיהם הישראליות עזבו לרילוקשיין שהתארך לבית קבע, אבל השורשים הישראליים החזקים גרמו להם לקחת החלטה משנת חיים ולהשאיר חברים, משפחה ובית מאחור כדי לשוב הביתה.
ליה מספרת שתמיד הרגישה כי הבית האמיתי שלה הוא בארץ. "כשהלכתי לקולג' בקליפורניה לא אהבתי לראות בקמפוס את האנטישמיות או האנטי ציונות", היא מספרת, "זה פגע בי ברמה האישית. אני מרגישה שאני יותר ישראלית מאשר אמריקאית. לא הרגשתי שייכת". אריאל הוסיפה כי "בארץ זה הבית". היא שיתפה אותנו כי היא מתכננת לחזור לארה"ב ללמוד ולקבל תואר וגם לדמיין את זה קשה לה, כי היא רואה את עצמה מקיימת חיים ומתחתנת בישראל.
כשג'ונתן נשאל למה דווקא לחזור לישראל כשהחיים בארה"ב נוחים וחלקם עם תארים ומשכורות, הוא שיתף כי למרות שלמד ויש לו תואר בפיזיקה ומתמטיקה, הוא מרגיש חובה להתגייס לצבא ולתרום: "זה מרגיש לא בסדר. זה כמו שיש פרויקט בבית ספר ויש ילד אחד שלא עושה את העבודה. אם הייתי מגיע ולא עושה צבא, הייתי כמו הילד הזה". גם מבחינת סגנון החיים בארה"ב לעומת ישראל הוא מודע להבדלים. "ברור שאני יכול להרוויח בארה"ב יותר כסף ולקנות בית גדול יותר", הוא אומר, "אבל זה לא שווה את האווירה שיש בארץ. בישראל כשמדברים עם מישהו ברחוב, זה כאילו מדברים עם חבר ישן".
"אני רוצה לעזוב את הפריבילגיה שהייתה לי בארה"ב רק כדי לקדם את העם שלי", מחזקת ליה, "החיים בארה"ב יכולים להיות נוחים יותר אבל להיות שייכת ובבית זה יותר חשוב לי מקצת יותר מקום בבית וקצת יותר כסף".
עם זאת הם מודעים לקושי, וזאקרי משתף כי למרות שהוא יכול לעשות כפול במשכורת אם יעבוד כרופא בארה"ב, חשוב לו לבוא לישראל לתרום, וכדי שהמשפחה שלו תהיה ישראלית, הוא מוכן לעבוד קשה יותר.
"זה מפחיד, תמיד הבנתי מה קורה במדינה ועכשיו הכול באוויר"
בכל הנוגע למצב המדינה, טל משתפת כי למרות הפחד, זה לא משנה את דעתה והיא עדיין רוצה להתמקם בארץ ולעשות עלייה: "אני עושה מכינה ולכן לומדים הרבה על מה שקורה במדינה ומה יקרה בעתיד. המדינה היא לא אותה מדינה שהייתה בה כשהייתי ילדה. יש המון הפגנות ויש פיגועים, הממשלה הולכת ומשתנה בכל יום. זה מפחיד אותי בסופו של דבר כי לא גדלתי בארץ, עברתי כשהייתי בת 3, אבל מכל הביקורים בארץ תמיד הבנתי לאיזו מדינה אני נכנסת ומה קורה בה ועכשיו הכול באוויר ואי אפשר לדעת מה הולך לקרות".
אריאל משתפת כי למרות המצב, עדיין אנשים רוצים להגיע לישראל ולהרגיש שייכים: "חשבתי שזה ישפיע יותר על העלייה שלי ובסופו של יום אני מגיעה לאנשים והמדינה שלנו היא אנשים ולא רק פוליטיקה. בסוף אני מאמינה שנצליח לחזור להיות ביחד".
בכל הנוגע להפגנות ג'ונתן הוסיף כי: "כולם אומרים שזה צריך לשנות לי את התחושות על העלייה לארץ, שזאת רק ההתחלה ואולי הדמוקרטיה תיכחד, אבל אני לא בטוח איך זה באמת משנה משהו, כי הלב עדיין בישראל. זה מוסיף קצת חשש אבל לא מספיק כדי לא לעשות עלייה. גם ההפגנות לא נראות כמו דבר רציני פוליטי. אנשים מגיעים להפגנות עם תופים וגיטרות ונראה לי שהרבה אנשים הולכים כדי לעשות כיף, למרות שנראה צפוף וחם".