חלף כמעט שבוע עד שוורד משה ובתה תהילה סעדיאן קיבלו ידיעה על כך שמשה סעדיאן, מושיקו שלהן, נרצח. הוא היה בן 26 במותו, בנה של ורד ואחיה של תהילה, והיה בין החוגגים במסיבה ליד קיבוץ רעים.
כשהתחילו הזוועות של אותה שבת שחורה, הוא הצליח ליצור קשר עם חברתו מעיין. "חייבת עזרה, שתפו! אני חייבת למצוא את הבן זוג שלי, עברו יותר מדי שעות. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה אתמול ב-08:30 בבוקר, אחרי שהוא אמר לי שהוא שם חוסם עורקים למישהו שקיבל כדור לגרון, מתחננת מתחננת לעזרה", כך כתבה מעיין, בת הזוג, בעמוד הפייסבוק שלה. מאז היא ומשפחתו עשו כל שביכולתם כדי לאתר אותו, התרוצצו בין בתי חולים, הפעילו את כל מי שהם רק מכירים, התפללו הכי חזק שאפשר. בשישי בערב של אותו שבוע ארור הגיעה הבשורה שהוא זוהה בין הנרצחים.
"אני לא הספקתי לדבר איתו, הייתי בחו"ל באותה שבת, ככה שזה היה הרבה יותר קשה", מספרת תהילה, אחותו של משה, שצעירה ממנו רק בשנה וחצי. "דיברתי עם חבר שלו והוא אמר לי 'אל תדאגי הכל בסדר', כי התקשרתי לעדכן אותם שיש חדירה של מחבלים. אז אני נשארתי עם הידיעה שהכל בסדר".
לקח זמן עד שתהילה הבינה שהכל לא בסדר. "חברה שלו מעיין דיברה איתו בעצם בשיחה האחרונה, היא אמרה שמושיקו ממש גמגם והיה בהלם. היא אמרה לו לברוח הוא אמר לא, שהוא בדיוק עשה חסם עורקים למישהו בצוואר. בעצם שבוע שלם לקח לנו לדעת שהוא נרצח. היינו בחוסר ידיעה מוחלט. אף אחד לא דיבר איתנו, עשינו הכל לבד דרך פרוטקציות של אנשים שבאמת עוזרים ונרתמים וניסינו לאתר אותו".
למסיבה נסע מושיקו עם עוד ארבעה חברים, שניים מהם חזרו, שלושה נרצחו. "הוא היה אצלי לפני שהוא הלך למסיבה בשישי בערב, הוא נורא התרגש", מספרת ורד. "הוא בדיוק היה אמור לעבור לגור בצפון, ועבורו המסיבה הזאת הייתה כמו פרידה מהמקום ומהחברים. הוא אהב מוזיקה ואהב את החיים מאוד".
"מושיקו הוא בן אדם גיבור. הוא עזר שם לאנשים בשטח. כל אדם רגיל היה נס על נפשו, אבל הוא בחר להישאר שם ולעזור לאנשים עד רגעיו האחרונים", אומרת תהילה. "החזון שלו זו הצוואה שהוא השאיר לנו".
"המטרה שלי שעם ישראל יהיה מאוחד"
החזון שתהילה מדברת עליו, הוא מסמך שמושיקו כתב בסדנה להעצמה אישית שבה השתתף, בדיוק שנה לפני שהובא למנוחות. "לפני שנה נסענו ביחד לעשות את הסדנה בטורקיה, מושיקו ואני ועוד חברים, קבוצה של אנשים", מספרת תהילה. "זו סדנה שנערכת בכפר בטורקיה, בחווה, במשך שבוע ימים. אני ומושיקו התחלנו וסיימנו אותה ביחד. הסדנה מחולקת לשלושה חלקים, החלק האחרון מיועד לכתיבת החזון שלנו לגבי עצמנו, והחיים שלנו. אני ומושיקו כתבנו את החזון שלנו ביחד".
החזון שכתב, כך מאמינות תהילה וורד, הפך למעין צוואה שהותיר אחריו. המטרה שלהן כעת היא להגשים עבורו את המסמך הזה. "עם העוצמה והנחישות שבי, בשקט ובנינוחות פנימית, אני בונה עולם המבוסס על שפע ושגשוג, אהבת חינם וחופש", כך נפתח החזון, ובהמשך מדייק מושיקו את החיים היפים שהוא יבנה לעצמו, את האהבה, ההשראה, הביטחון שהוא יעניק לילדיו וזוגתו, את ההשראה לחלום שהוא יעניק לכל אדם, ומסיים במילים "אני סיפור הצלחה, אני גאה בעצמי ובדרך שעשיתי למרות הכל".
"אח שלי, אני מאוד גאה בו", אומרת תהילה. "בתור נער הוא היה קצת מופרע יחסית, היה עושה כל מיני בעיות. ובגיל 25 הוא כתב את החזון ואת רואה איזה שינוי נעשה בבן אדם. באותה תקופה הוא עצמו היה בתקופה לא כל כך טובה, והוא החליט ללכת לסדנה ולעבוד על עצמו".
מה בדיוק עושים בסדנה כזאת?
"זו סדנה שעוסקת בעבר, הווה ועתיד. החזון מדבר על העתיד. הכל מבוסס על הרצאות ותרגילים שבסופם אמורים להגיע לפריצת דרך. בחלק האחרון כולם עושים שתיקה וכותבים. המטרה בשתיקה היא להגיע לעומק הפנימי, כדי להוציא את החזון. עושים ניקוי רעלים, מביאים אותך לקצה ומוציאים ממך את כל הקליפות, והנשמה שלך פשוט כותבת. כשאת כותבת, כל מילה יש לה משמעות גדולה".
הוא נולד וגדל ביבנה, שירת בגבעתי. ורד מספרת שהוא תמיד היה ילד רגיש, אבל רצה להראות שהוא גבר חזק. "התגרשתי בגיל צעיר והוא היה הגבר של הבית, האבא של הבית", היא אומרת, "הוא היה אומר לי 'אמא למה אין לך גבר, למה אין לך זוגיות', והייתי עונה לו 'מה אני צריכה גבר, יש לי אותך'".
ורד מתארת ילד חם, אוהב, סבלני לכולם. איש של נתינה. "בתור ילד הוא גם מאוד האמין באלוהיהם ובעולם הבא, רדף צדק וחסדים, והיה לו חשוב שאנשים יבינו שיש טוב, שיש אנשים טובים סביבם ולא רק רוע. הוא רדף חסד והאמין שהעולם הוא הבל הבלים. תמיד אמר 'אני בונה את העולם שלי מחוץ לעולם הזה, בונה לי וילה. בהספד צחקנו שהוא לא הלך לווילה אלא לאי משלו".
כשהספידה אותו, לא הבינה איך אפשר לסכם ברגע 26 שנה. "זו הזיה. הוא היה עולם. אני מכירה אותו כבן וכאח וכחבר, ובשבעה כולם הביאו כל כך הרבה סיפורים נוספים עליו. הוא היה מושלם מדי לעולם הזה. אפילו במסיבה כשירו עליו הוא עזר לפצועים. אני ממש מקווה שאחרי שהכל יירגע קצת אולי נמצא מישהו שהוא עזר לו, שהוא הציל לו את החיים".
תהילה איבדה את החבר הכי טוב שלה. "אמא שלי גרושה פעמיים, אז לי ולמושיקו יש את כל החוויות ביחד. הוא לא רק אח. הוא היה החבר הכי טוב שלי, איש השיחה שלי. אם הייתי מתעצבנת הוא היה יודע להגיע אותי. אני הייתי אש והוא היה מים, והוא, שידע רק לשפוט אנשים לכף זכות, תמיד הסתכל הצד היפה של אנשים. והוא באמת ילד יפה, מבפנים ומבחוץ, המנהיג של הבית ושל החברים. כולם אהבו אותו, כולם היו סביבו, הוא היה הפסיכולוג של כולם".
הכאב האישי העצום הזה, מקבל מבחינתה משמעות אחרת. "אני כל כך מצטערת על אח שלי, אבל כמו שאמרתי גם בהספד – בסופו של דבר זה משהו לאומי. כולנו כואבים, זה לא רק אח שלי, זה המון אנשים. המטרה שלי היא שהדם של מושיקו לא יילך על כלום, על ריק, שעם ישראל יהיה מאוחד, שנאהב אחד את השני. כמו שהוא ראה בחזון שלו. ההלוויה של מושיקו הייתה בדיוק שנה אחרי שכתבנו את החזון. זה רק מדגיש לנו את הצוואה שלו. אח שלי מדבר על אהבת חינם, ועל לאהוב כל אדם באשר הוא. זה כזה אבסורד שהוא נרצח על שנאת חינם, על השנאה שיש בינינו".