הדיווחים הקשים על אירועי השביעי באוקטובר החזירו רבים מאיתנו לזיכרונות השואה. עבור רובנו מדובר בזיכרונות כתובים או מצולמים, אבל עבור שורדי השואה מדובר בזיכרונות ממשיים מהתופת שעברו אז, ושלא שכחו עד היום. "מעולם לא חוויתי את המצוקה שאנחנו חווים כעת", "האם אני עדיין צריך לחוות דברים כאלה?", "שרדתי את השואה ולא חשבתי שאצטרך לסבול שוב איום כזה", אלה רק חלק מהמשפטים שאני שומעת משורדי שואה מאז השבעה באוקטובר.
רבים מהם מודאגים גם מהמורשת הרוחנית ומהמדינה שהם משאירים לילדים ולנכדים שלהם. לרבים מהם יש נכדים ונינים ביחידות קרביות, והם מתקשים לישון בלילה מרוב דאגה. לצערנו יש גם נכדים ונינים שנפלו, וכאלה שנפצעו קשה. כואב מאוד לפגוש את הקשישים שלנו במצב כזה, תחושת הביטחון שלהם נפגעה מאוד, חלקם לא מעזים לעזוב את בתיהם, הם נבהלים מכל צליל, מרגישים אשמה ומתקשים להמשיך בשגרת חייהם. כרגע, הכול חוץ מהמלחמה נראה לא רלוונטי ותלוש. אצל ניצולי השואה, תחושת הביטחון שנפגעה היא פחות אישית ויותר חברתית, פוליטית, צבאית ומדינית. רובם דווקא פחות חוששים לחייהם, אלא לגורל משפחתם, והמדינה שבנו במו ידיהם.
ההיסטוריה חוזרת: ילדות בצל מלחמה
חשוב לזכור כי השורדים שעדיין איתנו היו ילדים בזמן השואה וחוו בגיל מאוד צעיר ילדות בצל מלחמה. חלקם אף נולדו בתוך המלחמה עצמה, ובשנותיהם האחרונות הם שוב חווים מלחמה, שרבים משווים אותה לשואה. הם מתקשים להבין איך זה יתכן שגם במדינה שלנו, כשיש לנו צבא שאמור לשמור עלינו, קרה אסון כזה. עם זאת, לצד התחושות הקשות רבים מהם מגלים חוסן נפשי שפיתחו, כנראה, עם השנים.
לבני המשפחה יש תפקיד חשוב בשמירה על רווחתם הנפשית של ניצולי השואה. יש כמובן הבדלים במצב הנפשי ובדרכי ההתמודדות – חלקם מצליחים להתנתק מהדיווחים ובוחרים להאמין למה שהמשפחה מספרת להם, ומנגד יש כאלה שהמשפחה מנסה לגונן עליהם ומסתירה מהם מידע או שהם חוששים שמסתירים מהם מידע כדי להגן עליהם, וזה לא עושה להם טוב.
מה יכולים בני המשפחה לעשות כדי לעזור ולהקל על שורדי השואה?
- ראשית חשוב לוודא שהצרכים הבסיסיים מתמלאים – תזונה בריאה, מקלחות, שינה, מפגשים עם משפחה וחברים וגם תחביבים ופעילויות פנאי. כדאי לנסות לסייע להם לחזור למה שהיה לפני השבעה באוקטובר מבחינת פעילות ושגרה.
- אם ישנם בני משפחה שגויסו ללחימה, יש לתווך עבור הניצולים את המצב במידת הצורך, ככל שמצבם הנפשי והקוגניטיבי מאפשר זאת. רוב האנשים מעדיפים לדעת את האמת גם אם היא קשה, ולא לשהות במצב של חוסר ודאות וסודות.
- לדאוג שיהיו כמה שפחות לבד. בימים בהם כולם כאובים ואין לנו חגיגות גרנדיוזיות, נשאר לנו פשוט לשהות ביחד כמשפחה. הלכידות המשפחתית משמעותית במיוחד בתקופה זו.
- להתקשר, לשאול ולהתעניין כמה שיותר. כדאי גם לשתף במה שעובר עליכם ולתת תחושה של הדדיות, כך שגם לניצול או לניצולה יהיה תפקיד של הקשבה, עזרה ותחושת משמעות.
- להקשיב, לאפשר להם לפרוק את תחושותיהם ולקבל בהבנה את הדרך שלהם להתמודד עם המצב.
אחת המטופלות שלי, ניצולת שואה, סיפרה לי שחבר טוב של הבן שלה נהרג במלחמה. הבן התקשר אליה, ומיד היא שמעה בקול שלו שמשהו לא בסדר. הוא סיפר לה מה קרה והגיע אליה באותו יום, והיא סיפרה שפתאום הוא חזר להיות הילד הקטן שלה והיא חזרה לתפקיד האמא. יש חשיבות לשימור התפקיד ההורי, בהנחה שהמצב הפיזי והקוגניטיבי מאפשר זאת.
זכרו כי שורדי השואה חווים את העצב והאובדן ביחד עם כולנו. המקום שבו הם הרגישו בטוחים מאז השואה עבר טלטלה משמעותית, ורבים מהם חווים תחושות של אובדן הביטחון ואובדן אמון. חלקם אומרים שהם שמחים במידה מסוימת על כך שבני זוגם לא בחיים ולא כואבים את מה שקורה כאן כעת, שזה נחסך מהם. חלקם אף אומרים שלראשונה הם חושבים שזה לא יהיה נורא אם הם עצמם ימותו. למרות החוסן שלהם, גם להם קשה להתמודד עם המציאות הקשה ולהכיל אותה, והתגובות האלה נורמליות. תפקידנו כחברה וכשמשפחה הוא לתת להם את הזמן להתאושש, ובו זמנית להיות ערניים לסימנים של קושי ומצוקה, להושיט יד ולסייע.
הכותבת היא עו"ס, גרנטולוגית MA ופסיכותרפיסטית עמותת מרכז אלה – המעניקה סיוע נפשי במקרים של משברים, טראומה ואובדן ומלווה ניצולי שואה מיום הקמתה. בכל שאלה, הכוונה או יעוץ, תמיכה נפשית לניצולי שואה ובני משפחותיהם, ניתן לפנות לעמותת מרכז אלה המתמחה בכך באתר או להתאמת טיפול בוואטסאפ: 050-6644000