במאהל מול הכנסת מסתובבים שובתי הרעב עם פס צהוב ועליו מספר ימי השביתה שלהם. בהם יש את ה"קבועים", כמו קטיה, אישה קטנה עם קול חזק, ששואגת במגפון על כל מי שנכנס לכנסת; או יורם שמגיע מקטמון על כיסא גלגלים. יש את אלה שבאים לבדוק שהשובתים שותים ומעניקים חיבוק, ואחרים שצועקים עליהם מחלונות הרכב. ויש את החרדים שמתגנבים בלילות כדי לשוחח ולהבין.
"אלו שיחות מאוד מעניינות, אני לא מתרגש מוויכוחים", אומר יצחק פלשר, "במשפחה שלי יש פילוג פוליטי ולכן אני יודע לדבר עם שני הקצוות, אבל אנחנו משפחה וצריך בסוף לאכול ארוחת חג יחד. אז מדברים". פלשר (50) משדה ניצן פרש מהתעשייה האווירית ובשנים האחרונות יזם סטארט-אפ בעוטף - שיתוף פעולה אזורי לפיתח אקו-סיסטם בחלל. השם היה אמור להיות “טרה - נובה”, אדמה חדשה, אבל כשהתחילה המלחמה הוא עזב הכל.
"מיד עם פרוץ המלחמה ידעתי שהדבר הכי קיצוני שאפשר לעשות הוא שביתת רעב”, פלשר אומר, "מאז היו לי רגשות אשם על זה שאני לא נוקט פעולה קיצונית. חיכיתי להתבהרות, לרגע הנכון. כשסינוואר חוסל הבנתי שזה הזמן, השמדנו את התשתיות וההנהגה, ההזדמנות הגיעה". פלשר החל לקרוא אמנות של שובתי רעב, נזכר בחטופים שחזרו שאמרו שההפגנות חיזקו אותם, והסיק שיעודד אותם לדעת שיש קבוצת אנשים שעושה הרעבה בשבילם. "ואז ראיתי אוהד הפועל ירושלים עם חולצה של הירש, ששבת רעב, ואחרי 11 ימים נכנס למצב סיכון ואת דני אלגרט שאחיו חטוף והתחיל לשבות. לקחתי שק שינה ובאתי".
כבר כמה מאות אנשים שבתו רעב למען החטופים, לא רק מבני משפחותיהם. ד"ר אבי עופר שבת בחודש מאי ונכנס למצב קריטי. ב-19 בספטמבר פתחה הפעילה החברתית אורנה שמעוני, בת 83, בשביתת רעב. המשפחה חששה לבריאותה בגילה המופלג וכעבור שלושה ימים לחצו שתפסיק. אחרי שאמרו לה שימשיכו את דרכה היא הסכימה. בין השובתים יש גם תת אלוף במיל' דוד אגמון והרב אבידן פרידמן מהישוב אפרת שצולם כשהוא תוקע בשופר וקורא "הצילו" מול הכנסת.
חלוץ יושבי האוהלים הוא יעקוב גודו, שהקים אותו ביום ה-30 של בנו תום שנרצח בקיבוץ כיסופים. ב-7.10 תום החזיק את ידית דלת הממ"ד במשך 25 שעות, עד שירו בו מול אשתו וילדיו. מאז אביו ישן מול הכנסת, וב-6.10 2024 הקימו חבורה של ארבעה הרופאים מאהל לידו.
כשמגיעים למקום מספיק אנשים הם מציגים את עצמם, מספרים איפה עניין החטופים תופס אותם. השיח עוזר לשובתים להיזכר למה הם פה, להקשיב לסיפורים, לדעת שהם לא לבד. הדעות הפוליטיות מגוונות, הגישות שונות, אבל המטרה היא אחת והיא עליונה. "אני פה בשביל כולם", אומר פלשר, "ובכל זאת מחברים אותי כמה קשרים אישיים: אוהד יהלומי הוא בן כיתה שלי מגיל 10, אנחנו חברים עשורים, ראיתי סרטון שלו עובר ניתוח ללא הרדמה בשבי. דוד של נעמה לוי חבר מאוד קרוב שלי. ארבל יהוד, שנחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז, שעוסקת בחוגים לילדים ובתצפיות אסטרונומיות, קרובה ללבי, וכשתחזור אולי ניצור פרויקט יחד. יש את יוסף אל זיאדנה, אחד הבדואים שנחטפו כשעבד בקיבוץ חולית, והבדואים הצילו הרבה אנשים, מה שיצר קירוב בין תושבי הנגב היהודים והערבים. וגם התאילנדים שגדלתי איתם, עבדתי בשדות האורז שלהם. שניים מהם נרצחו בשבי ושישה עדיין מוחזקים שם, וגם סטודנט נפאלי. יש שותפות גורל לא רק עם מי שדומה לי, מהקבוצה שלי, אני פה להחזיר את כולם".
"אני מרגישה טוב כי אני עושה משהו"
גלי ברמי (64) ממושב מתן, פיזיותרפיסטית בעבר, היתה יו”ר אקי”ם ויו”ר ועד ההורים הארצי, מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בשרון. "הייתי שותפה בהפגנות, בזעקות, בחסימות, אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות יותר מזה", היא אומרת, "כי תפילות, חיבוקים ושירים - לא יחזירו אותם". בדרך כלל היא נשארת לישון, אבל בלילה האחרון היה קר, אז היא נסעה לבקר את בתה, ילדה עם מוגבלות שכלית, את הוריה, וגם להביא בגדי חורף. בדרכה חזרה כתבה לבן זוגה: "אני בדרך", והוסיפה, "הנכונה": "אני מרגישה טוב כי אני עושה משהו, אני שלמה," היא אומרת, "מבחינה אופן השביתה כל אחד בוחר את דרכו. לא אוכלים אבל שותים, לוקחים תוספים, או מים עם ויטמינים ומלחים שישמרו עלינו."
בין השובתים יש גם את ד”ר עמית נחושתן (54) רופא משפחה מקיבוץ רעים. " כשהחזקתי את הדלת של הממ”ד עוד חשבתי שקיבוץ רעים ניצל על ידי צה”ל, אבל הסתבר שזו היתה כיתת כוננות – שישה אנשים עם נשק ושוטרים שהגיעו לעזור נגד 100 מחבלים. 12 אנשי ביטחון חירפו נפשם להציל את חברי הקיבוץ. צריך להבין משהו לגבי 160 אלף תושבי חבל ארץ אשכול. בני הנגב המערבי, אסם התבואה של הארץ, היו השכפ”ץ של מדינת ישראל". נחושתן מפונה עם ארבעת ילדיו, שניים מהם בצבא. המשפחה התגוררה תקופה בתל אביב ועכשיו בעמק חפר. "הסיפור שלנו עם עזה הוא ארוך, גם לפני ההתנתקות. הילדים נכנסים לממ”ד בגן ב'ריקוד צבע אדום'. הגדולים יותר מתרגלים ירידות מאוטובוס ההסעות ביום הראשון של בית הספר. ב-7.10 חבל הארץ הזה חטף מכה - 259 נרצחים, 121 חטופים".
נחושתן הוא רופא משפחה במרפאת מכבי באזור כבר 12 שנה, עם חברו למקצוע ולשביתה ד"ר אורן ערן. לדבריו, מדובר באתגרים אחרים של מרפאת משפחה, והם מחפשים תמיד את הפרעת החרדה שמתחת לסימפטום. בתקופות שיא, 50 אחוז מהמיטות המוקצות להפרעות האכילה בסורוקה, שמורות למועצה אזורית אשכול. "אוהד יהלומי מטופל יקר שלנו, עדיין נמצא בשבי", אומר נחושתן. "המשכנו להחזיק את המרפאה, סייענו למטופלים עם צלקות פיזיות ונפשיות שחוו אינסוף אובדנים, פינוי מהבית וקושי גדול להשתקם".
בשלב מסוים נחושתן וערן הצטרפו למאהל של בוגרי בית הספר “מעלה הבשור” ש-110 מבוגריו נרצחו, והקימו שם מרפאה. הם העבירו חצי מהזמן בנגב וחצי שם. יחד ניסו לעזור למשפחות חטופים ומפונים. עוד רופאים הצטרפו לתת סיוע - פסיכיאטרית ורופאת שיקום. "כשנרצחו ששת החטופים הבנו שזה לא מספיק", אומר ערן, "שמענו על שובתי הרעב ומאז אנחנו פה עם שתי רופאות מובילות - ד"ר שירית אופיר וד"ר טל ברו אלוני. ב-22 באוקטובר הן ארגנו יחד כנס רפואי כדי להביא למודעות את מצבם של החטופים בשבי ולהבנת הדחיפות להחזרתם".
בין אלו אלו שדיברו על מצב החטופים לאחר שנה בשבי הוא פרופ' אבי עורי - פדוי השבי ממלחמת יום הכיפורים ומומחה ברפואה שיקומית; ד”ר אמיר בונפלד - לשעבר ראש אגף טראומה בחיל הרפואה; מיטל בנימין מהמחלקה לתזונה בבית חולים שיבא; ופרופ' מירב רוט שמלווה מבחינה פסיכולוגית את החטופים שחזרו. "בשבילי להיות ליד האנשים כאן זו השראה, הזדמנות להיות אדם טוב", אומר נחושתן ומציג את המאהל של גודו, אליו הצטרף גם דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט. יש באוהל שבע מיטות והשובתים מוזמנים לישון על בסיס מקום פנוי. "עשיתי מילואים, זה חשוב, אבל היום אני מבין שכאן חשוב יותר", הוא מסביר, "במיון רפואי באירוע רב נפגעים, מחליטים על סדר עדיפויות, במי לטפל. נפגעי אשכול במצב קשה, אבל החטופים במצב קריטי". נחושתן מספר על מורים שלא יכולים לחזור ללמד כי נרצחו להם בוגרים, אנשי צוות, תלמידים. משפחות שחלקים מהן שם, "איך הילדים של דרור אור שהשתחררו מהשבי, יעברו שיקום בלי שהוא חוזר?", הוא אומר. "זה בשבילנו. שנוכל להתרומם מהמכה שספגנו. עד שלא נחזיר אותם החברה הישראלית תדמם. יש מטרות שחייבים להשיג, כי אי אפשר אחרת".
הכותבת היא סופרת, מטפלת, מרצה על ביבליותרפיה ומסע הגיבור, פעילה חברתית וסביבתית