טל דיאמנשטיין (39), עובד במרכז המבצעים של רשות שדות התעופה בן גוריון, וטל לוי דיאמנשטיין (38), יועצת ארגונית עצמאית, חיים במודיעין עם שלושת ילדיהם, בני 12.5, 9, ושנה ותשעה חודשים. שניהם משרתים ביחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף, ובשבעה באוקטובר שניהם הוקפצו, כמו בכל אירוע לא שגרתי, אך הפעם טל היתה זאת שהלכה וטל נשאר עם הילדים בבית.
"התפקיד שטל עושה, קצינת התנהגות אוכלוסייה, חשוב יותר מהתפקיד שלי ביחידה – משאבי אנוש", מספר טל איך החליטו מי מביניהם יתגייס למילואים, "ולכן ידענו שהיא תתרום הרבה יותר ממני אם היא תלך. בהתחלה חשבתי שגם אני אצטרף, אבל הבנתי שזה בלתי אפשרי שמישהו אחר יהיה עם הילדים, ההורים לא גרים לידנו, הם עדיין עובדים ובימים הראשונים לא היו מסגרות. אם אימא הלכה היה חשוב שאבא יישאר איתם, כדי לייצר להם תחושת ביטחון".
זאת לא הפעם הראשונה שטל נשאר לבד עם הילדים וטל מגויסת. מתוקף תפקידה ביחידה, היא גויסה גם למשמרת החילוץ של קריסת בניין במיאמי ב-2021, רק שהפעם הגיוס היה ארוך ומורכב באופן משמעותי. "באירוע שהיה במיאמי היא לא הייתה בבית במשך 17 יום, גם במבצעים אחרים כמו שומר חומות וצוק איתן, אבל אז הייתי עם שני ילדים בוגרים ולא עם פעוט בן שנה וחצי, והיה הרבה יותר קל לתמרן את כל האופרציה הזאת".
איך נראתה השגרה שלכם כשטל הייתה מחוץ לבית?
"בימים הראשונים ניסיתי ללכת לעבודה, לשמור על השפיות ועל השגרה שלי, תמרנתי בין הקפצה של הילדים לסבא וסבתא, ומשמרת של 12 שעות בעבודה. אחרי שבוע ראיתי שזה לא מסתדר ואז העדפתי להישאר בבית, כשהמסגרות חזרו יכולתי להגיע לכמה שעות בעבודה, להתאוורר קצת ולחזור הביתה. אף על פי שאני מכור לחדשות ולאקטואליה, החלטתי שאני מתנתק מהמדיה כדי לייצר להם תחושת ביטחון. למזלנו אנחנו גרים במודיעין ולא חווינו יותר מדי אזעקות, לא הייתי צריך להתמודד עם סיטואציות שבהן אני צריך להסביר לילדים יותר מדי או להכניס אותם בריצה לממ"ד".
ההיעדרות של טל קירבה בינך לבין הילדים?
"כן הייתה התקרבות, עד היום, כחודשיים אחרי שטל חזרה, הקטן שלנו בוכה בלילה וקורא לאבא, לפני כן הוא קרא רק לאימא. לילדים יש ביטחון שאני תמיד נמצא שם. לאורך התקופה הזאת ניסיתי לייצר להם חוויות כיפיות, הייתי אבא מאפשר להיות במסכים, היינו יוצאים לאכול במסעדות, אחרי שטל חזרה מנסים לחזור למשמעת שאמורה להיות בבית".
"נשברתי בפעם הראשונה כשטל חזרה הביתה, עד אז הייתי עם מסיכה מול הילדים. פתאום כל מה שהרגשתי צף, נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת והתפרקתי"
טל דיאמנשטיין
טל מספר שההתמודדות עם מטלות הבית לא הייתה זרה לו, כי גם בימי שגרה הוא עושה לא מעט. "טל היא לא אישה רגילה, להתחתן איתה זה כמו להתחתן עם רכבת הרים. היא פעילה בהרבה תחומים, וביומיום היא לרוב לא נמצאת, יש לנו זמן איכות פעם בשבוע בערך. בגדול היא לא יושבת בבית, מבשלת, עושה כביסה או מנקה, אני רגיל לעשות את זה. בזמן שלא הייתה היו יותר טייק אוויי ופיצות, אבל ידעתי לעשות את התפקידים הכביכול נשיים, ואם תשאלי אותה, היא לא פמיניסטית, היא שוויוניסטית, כל אחד נותן מה שיכול ולוקח את מה שצריך".
במציאות המורכבת והחדשה שנוצרה, הוטלה על טל משימה נוספת: למצוא בית חדש. "מכרנו את הבית שלנו לפני המלחמה, ואנחנו אמורים לעבור לבית חדש רק במרץ, אז הייתי צריך למצוא דירה בשכירות מחודש נובמבר, ועדיין זה התגמד בעיניי לעומת כל האירוע. בכל מהמורה שהייתה לי תמיד אמרתי לעצמי: מה אתה מתבכיין, שאלה יהיו הצרות שלך. לא יכולתי להרשות לעצמי להישבר כי טל סומכת עליי ואני צריך לדאוג לכל השאר. לשמחתי היא הגיעה הביתה שבוע לפני המעבר ועזרה לי ביום אחד לארוז את כל הארגזים הקריטיים, היינו צריכים לארוז דירה שגרנו בה 12 שנים, את כל השאר ארזנו בלעדיה".
מה היה הרגע הכי קשה בתקופה הזאת?
"הרגע שהכי זכור לי הוא שנשברתי בפעם הראשונה כשטל חזרה הביתה לכמה שעות, בגלל שהחזקתי את כל הרגשות שלי, את כל מה שעברנו ברמה הלאומית וגם ברמה האישית, הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה לשחרר את כל מה שעבר עליי. עד אז הייתי עם מסיכה מול הילדים כדי להראות להם שהכול בסדר, פתאום כל מה שהרגשתי בתקופה הזאת צף, נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת והתפרקתי, הרשיתי לעצמי לבכות ולהוציא את הכול".
טל מודה שלא העז לבקש מטל שתשתחרר מהמילואים ונתן לה גיבוי להישאר עוד חודשים ולתרום מעצמה כי ידע עד כמה זה חשוב עבורה, ולצד זה הוא חיכה בכמיהה לחזרתה הביתה. "הנוכחות שלה הייתה חסרה לי מאוד, והייתה לי הקלה גדולה כשהיא חזרה, כי היא עוגן בכל מה שקשור לשפיות שלי, היא החברה הכי טובה שלי, הייתי זקוק לדבר איתה על מה שאני מרגיש. קשה לגבר להוציא מול החברים שלו או מול המשפחה ואני מרגיש פתוח רק איתה, ורציתי לשחרר ולספר לה מה עבר עליי. כשהגיעה לאפטרים רציתי לשתף אותה אבל היא סיפרה מה עבר עליה, והיה לי קשה להכיל את מה שהם עשו בימים הראשונים, מיפו את כל הבתים בבארי, התעסקו עם גופות, ראו איך בחלק מהבתים הזמן עצר, סיפורים שוברי לב שעד היום אני לא יכול לשמוע, ואני לא מרשה לעצמי לצפות בזה כי אני מתחיל לבכות ולא יכול לעצור את עצמי, והיא בגבורה התמודדה עם כל זה, אני לא יודע איך היא עושה את זה".
"את פשוט מגעילה, איך השארת את בעלך לבד?"
"תמיד כשאני יוצאת למילואים אני לא יודעת מתי זה ייגמר", מספרת טל לוי דיאמנשטיין, "כשהגעתי ליחידה בשמונה בבוקר, כל אחד שהגיע זרק עוד מספר, עדיין לא נתתי על זה את הדעת, אבל בערב, כשהייתי בשטח שבו קרס בניין בתל אביב בעקבות פגיעת טיל וחילצנו מישהי בחיים, הבנתי שזה הולך להיות ארוך ולא פשוט".
טל השתתף בסרטון של "חיים בצל המלחמה", מיזם של אתר אונלייף והקואליצה הישראלית לטראומה שנולד כדי לתת מפתח לחוסן אישי וכלים להתמודדות, ובו שיתף את הרגעים הקשים שהתמודד עמם כשטל הייתה מגויסת.
"אחרי שאימא שלי ראתה את הסרטון היא אמרה לי, יש לי רק דבר אחד להגיד לך, 'את פשוט מגעילה, איך השארת את בעלך לבד, הוא אמר שהוא בכה'," היא מספרת, "היא אמרה שהייתי צריכה להיות בבית, כי טומי היה חולה במשך שלושה שבועות, וילד צריך להיות עם אימא שלו כשהוא חולה. לא היה להם פשוט. זה לא טבעי, וזה בא תמיד ברגעים של משבר, מה לעשות, אני לא הולכת לעשות מילואים כי כיף, ותמיד יש תגובות, עם השנים זה הלך ופחת, והיום יש יותר נשים אצלנו ביחידה. אבל התגובות קיימות, כשזה פוגש אדם מן היישוב הוא תמיד ישאל, 'את עושה מילואים? אז מי עם הילדים?' אני לא חושבת שאבות לא מרגישים רגשות אשמה כשהם לא עם הילדים, אבל הסביבה משדרת לאימהות מה שהיא לא משדרת לאבות - זה לא בסדר שאת לא בבית. אני החלטתי לפני הרבה שנים שאני משתיקה את מה שלא מקדם אותי. בעלי והילדים חשובים לי ושיהיו בטוב, אבל בסוף זאת המדינה שלי ושלו באותה מידה, וגם של הילדים שלי, והתפקיד שלי כהורה הוא לעשות מה שאני יכולה כדי שיגדלו במקום ראוי יותר ושנינו ביחד מחויבים לאמירה הזו, וכל אחד עושה מה שהוא יכול. אנחנו מחפים אחד על השני בשביל המטרה המשותפת. אם אדם אומר כזה דבר אני יכולה להיעלב או לכעוס, אבל בשבילי זאת הזדמנות לשיח, והרבה פעמים הם מבינים שאין סיבה לחשוב ככה".
כשטל בוחנת את מה שעבר על טל בימים שנעדרה מהבית, היא חשה אמפתיה ומפרגנת לו מכל הלב. "אני חושבת שהרבה יותר קשה להיות בבית מאשר במילואים. כשאתה לא בעשייה ואתה צריך לגונן על הילדים ולתווך מציאות מורכבת ולא יודע כמה זמן תישא את זה לבד ועם המעבר דירה זה לא פשוט, אני באמת חושבת שטל עשה עבודה מהממת. טל נאלץ לבחור בית לבד ולעבור דירה עם תינוק חולה על הידיים, זה באמת היה מטורף, אני מעריצה אותו. אלה החלטות שמתלבטים לגביהן המון זמן, אני הכי סמכתי עליו אבל ידעתי שקשה לו".
איך הייתה ההרגשה לחזור מהמילואים לאפטרים?
"כמו להיות תיירת או אורחת לרגע בבית שלך. גם מעבר הדירה ערער את הכול, הכול נמצא במקום חדש, לקח לי זמן להתרגל ולמצוא את המחבת או המלח. היו לי 24 שעות שהייתי צריכה להספיק המון דברים".
"חוויתי אירועים ומשברים ואני עושה ימי מילואים ולמדתי לנווט את זה, מאפס למאה כי אין לי ברירה. אני מיומנת בלמצוא את המקום שלי מחדש, והבית שלי מיומן בלאפשר לי את זה"
טל לוי דיאמנשטיין
"אני לא פחות אימא כשאני לא פה"
"ביומיום אני אימא שלא נמצאת הרבה בבית ומעורבת בחיים שלהם בשלט רחוק, אבל כשאני איתם אני מאוד איתם", היא מספרת, "באיזשהו אופן לא היה לי מורכב לחזור, אבל להם זה היה מורכב. אם אני פה, אז הילדים לא יודעים ממי לבקש, ממני או מאבא. מבחינתי אין אגו, אני לא בתחרות עם טל, אנחנו בצוות וכל אחד עושה מה שהוא יכול בצוות הזה. זה מאוד משחרר, כשאחד חלש השני נותן יותר גז. אני לא פחות אימא כשאני לא פה, פשוט בשלט רחוק".
ואיך התמודדת עם שיקום העסק שלך?
"חזרתי בסוף דצמבר. ידעתי שאני חוזרת רק לשבועיים, אז זה היה קשוח כי לא יכולתי להתחיל כלום בעבודה שבה אני עושה תהליכים, הכול היה בהמתנה, ואז החליטו שאני חוזרת הביתה, ומאז אני עושה פעם בשבוע מילואים. אני עצמאית כבר הרבה שנים, ואחד השיעורים שלמדתי הוא שאם חיים בישראל, צריך להיות מוכנים לתרחישים האלה, גם התפקיד שלי הוא להכין ארגונים לתרחישים האלה. יש לקוחות שחיכו שאחזור, והטריד אותי לפעמים שאני לא יכולה לתת מענה. ברגע שהודעתי להם שאני חוזרת, חזרתי מיד לעניינים, מהבחינה הזאת אני לא העצמאית הקלאסית, חוויתי אירועים ומשברים ואני עושה ימי מילואים ולמדתי לנווט את זה, מאפס למאה כי אין לי ברירה, החיים לא מחכים לנו. היום אנחנו במקום שהחברה כולה צריכה למצוא את המקום שלה מחדש, אף אחד לא יצא משם אותו דבר, ולכן סתגלתנות היא התכונה הכי חשובה, אני מיומנת בלמצוא את המקום שלי מחדש, והבית שלי מיומן בלאפשר לי את זה".