אין איש שלא הכיר את משפחת שרעבי מקיבוץ בארי. שני אחים שהקימו משפחות לתפארת וילדים שגדלו על אהבת הארץ וערכי שלום ואהבה. היום, עשרה ימים מאז הטבח בקיבוץ, הבטיחו בני המשפחה שנשארו בחיים שיילחמו בעבור שאר בני המשפחה, החטופים, הנעדרים ואלו שנמצאה גופתם. נירה שרעבי והבנות יובל, אופיר ואורן ניצלו. יוסי שרעבי, בעלה של נירה, ואופיר אֶנְגֶל, בן הזוג של יובל, נחטפו לעזה. אלי, אחיו של יוסי, ובתו נויה עדיין נעדרים. ליאן, אשתו של אלי, ובתו יהלי נרצחו.
"התעוררתי בשש וחצי בבוקר, מהתרעות צבע אדום באפליקציה. לא היו אזעקות ובטלוויזיה לא דווח על שום דבר. הערתי את יוסי בעלי ואת הילדים ונכנסנו לממד". מספרת נירה שרעבי. "בקבוצה של הקיבוץ התחילו לדבר על חדירת מחבלים. זה לא פעם ראשונה שאנחנו שומעים על דבר כזה, בדרך כלל מדובר במחבל אחד או שניים ובתוך 20 דקות האירוע נגמר. הפעם זה היה שונה. במשך כמה שעות נשמעו בקיבוץ צעקות בערבית ויריות מכל מקום. בשעה 11:00 קיבלתי הודעה מגיסתי שהמחבלים אצלה בבית, ניסינו לדבר איתה אבל היא לא השיבה. ביום ראשון הודיעו לנו שהיא נרצחה. בעלה אלי והבנות נויה ויהל עדיין נעדרות.
אל הדירה של נירה הגיעו המחבלים בשעה 12:00. "היינו בממ"ד, אני, יוסי בעלי, הבנות שלנו יובל אופיר ואורן, ובן הזוג של יובל, אופיר אנגל. לדירה נכנסו שלושה מחבלים, הם דיברו בערבית וצחקו ביניהם. הבנות התחבאו מתחת לשמיכה ויוסי שמר על דלת הממד כשבני העוולה משכו אותה לכיוונם. אחרי עשר שניות נפתחה הדלת והם פרצו פנימה בנשקים שלופים".
יוסי ונירה הרימו ידיים והתחננו על חייהם. המחבלים ירו בכלב שלהם מטווח אפס והרגו אותו. "המחבלים שאלו מי מתחת לשמיכה, התחנַנו שלא ירימו אותה, אבל זה לא עניין אותם, הם הרימו את השמיכה, הצמידו אלינו את הנשקים והובילו אותנו למדרגות של הבית ולחצר, שם הייתה עוד משפחה. הורו לנו לשבת ולקחו מכולנו את הטלפונים".
בחצר היה דגל ישראל, אחד המחבלים דרך עליו וצעק "אִיטבח אל-יהוד", כשהמחבלים האחרים שמעו אותו הם הצטרפו לקריאות "איטבח אל-יהוד". המשפחות הובלו כקבוצה לאורך שתי שכונות, ולאורך כל הדרך שורקות יריות מכל עבר.
"הבת הקטנה שלי הייתה עם טופ, עוד מהלילה. מחבל הוריד חולצה מאיזה חבל כביסה ודרש ממנה להתלבש. כשהגענו לכביש המחבלים הושיבו אותנו יחד, היינו עשרה אנשים, כמה משפחות. הם צעקו ליוסי בעלי, לאופיר בן הזוג של בתי ולעמית שני, נער נוסף שהיה איתנו, להיכנס לרכב שהיה במקום. הם עלו על הרכב ונסעו. נכון להיום, שלושתם מוגדרים חטופים".
נירה הבינה שאם מי שנותרו מאחור יישארו במקום, סופם יגיע. בסוף היא הצליחה לשכנע את כולם לחזור לאחור. "על הדשא שמנו לב לצ'ימידן ענק בצבע שחור עם מלא כלי נשק, אקדחים, RPG, הכל. הבנו שהם בטח יחזרו לקחת את הציודן ולכן אסור לנו להיות שם. סמוך לצ'ימידן היה איזה בית פרטי והחלטתי להיכנס אליו. הוא היה נעול, אז לקחתי מזמרה שראיתי באחת הקלנועיות, פרצתי את החלון ושברתי את הרשת. נכנסתי דרך החלון לבית ופתחתי את הדלת הראשית לשאר הקבוצה".
הדירה הייתה פרוצה לגמרי, הכל היה שבור, זכוכיות מכל עבר, אבל נירה ידעה שאין להם מקום אחר. "זוג הזקנים שהיו איתנו בקבוצה שכבו על הספה בסלון והשאר שכבו על הרצפה. הבנות שלי ואני ניסינו לשמור על 'אופטימיות', כל הזמן אמרנו שאנחנו חזקות, שאנחנו שומרות אחת על השנייה ואוהבות זו את זו, במשך שעות. בשעה 20:00 שמענו חיילים מחוץ לבית. הם צעקו שמצאו צ'ימידן והולכים לפוצץ אותו, אם הוא היה מתפוצץ כנראה גם אנחנו היינו נפגעים. באותו רגע קמנו כולנו והתחלנו לצעוק לחיילים שלא יפוצצו כלום כי אנחנו פה ואנחנו ישראלים. הם שמעו אותנו ואנחנו רצנו לעברם וחיבקנו אותם. כולנו ניצלנו".