ישראל במקום אחרון במדד הזמן המשותף בין הורים לילדים

אם אתם מרגישים שקשה לחיות בישראל כמשפחה כי הכל יקר, כי אתם עובדים יותר מדי, כי אין לכם מספיק זמן עם הילדים, וגם לא סבלנות, או כי כי ביליתם שעות בפקקים - אתם לא טועים, ועכשיו יש לכך גם אישוש מדעי: מדד של מדיניות משפחה שפרסמה בימים אלו קרן ברל כצנלסון, שבדק 33 מדיניות החברות ב-OECD - ארגון המדינות המפותחות והליברליות - ממקם את ישראל בתחתית הרשימה, במקום ה-31. מהמדד, שבחן אלמנטים של מדיניות חינוך וטיפול בילדים, זמן משותף עם הילדים ורווחה כלכלית, עולה באופן חד משמעי כי ישראל מנהיגה מדיניות משפחה מאוד לא נוחה להורים.

כמו כן מהמדד עלה כי ישראל נמצאת במקום האחרון ברשימה בכל הנוגע לזמן משותף עם הילדים. לצורך בחינת פרמטר זה, נמדדו רכיבים המשפיעים על כך, בהם כאמור שעות עבודה שבועיות של ההורים, הזמן בדרכים, והפער בין החופשות של הילדים לבין חופשות ההורים - שבו נמצאת ישראל במקום ה-29 עם פער של 60 ימים בין ימי החופשה. במקום הראשון נמצאת דנמרק, עם פער של 28 ימים בלבד, ובמקום האחרון נמצאת איטליה עם פער של 68 ימים.

בבחינת היכולת של משפחות "לסגור את החודש", עלה כי כחמישית מהאוכלוסייה (18.4%) בישראל מדווחים על קושי לעמוד בהוצאות החודשיות. ישראל ממוקמת כאן במקום תשיעי לפני הסוף, בעוד הממוצע עומד על 15.9%. בפרמטר זה, הולנד נמצאת במקום הראשון עם 5.6% בלבד מהאוכלוסייה.  

בין השאר בדק המדד את הפער בין סיום חופשת הלידה המשולמת לבין הכניסה לגן ציבורי. בישראל הפער עומד על 32.5 חודשים, בעוד הממוצע הוא 29.8 חודשים. המדד ממקם את ישראל מבחינה זו במקום 19. אצל לא מעט מדינות לא קיים כל פער, כלומר, מיד עם סיום חופשת הלידה המשולמת, הילדים נכנסים למסגרת ציבורית - כך זה בגרמניה, אסטוניה, סלובניה, הונגריה, וכמובן במדינות הסקנדינביות.

כדאי להזכיר בעניין זה כי רק ב-2015 נכנסה לתוקף בישראל המדיניות שהחילה חוק חינוך חובה מגיל 3. קודם לכן חוק חינוך חובה הוחל רק בגיל 5, כשההורים נדרשו לממן את המסגרות החינוכיות לילדיהם עד אז. אם מדיניות זו היתה עדיין בתוקף, מציינים כותבי המחקר, הפער בישראל היה 57 חודשים. במקום האחרון בפרטמר זה ממוקמת אוסטרליה, עם פער של 72 חודשים, ולפניה איטליה, צ'ילה וארצות הברית שגם בהם הפערים גבוהים.

אם נגענו בחופשות לידה, כדאי לדעת שבחלק גדול ממדינות ה-OECD גם אבות מקבלים חופשת לידה (בנוסף לחופשת הלידה שמקבלת האם) של כ-7 שבועות בממוצע. בישראל, לעומת זאת, אבות לא זכאים כלל לחופשת לידה בתשלום מהמדינה, והם יכולים לקחת מספר ימים על חשבון ימי חופש ומחלה, או לקחת חלק מחופשת הלידה של בת זוגם, אם היא מוותרת על הזכאות שלה. בנורווגיה למשל, האם זכאית ל-18 שבועות חופשה במימון מלא, האב זכאי ל-15 שבועות, והמדינה מעניקה עוד 16 שבועות, שאותם ההורים יכולים לחלוק ביניהם.

נקודת אור קטנה אפשר לשאוב מפרמטר אחד שבו ישראל ממוקמת בעשירייה הראשונה: שיעור הילדים המחוסנים, שבה אנו נמצאים במקום השביעי עם 97.6% ילדים מחוסנים, עוד מדינות שמובילות בנושא זה הם הונגריה, בלגיה ויוון.  

"התמונה שמתקבלת מהמדד", אומרת יערה מן, מנהלת מחלקת מחקרי המדיניות בקרן ברל כצנלסון, ועוסקת בנושאי מדיניות משפחה, שערכה את המדד יחד עם עופר שכנר, "היא שישראל נמצאת במקום נמוך בכל האלמנטים, מה שאומר שקשה לגדל כאן משפחה. זה אומנם לא מפתיע, אך נקודת האור היא שיש תחומים שאפשר לשפר על ידי מדיניות - כפי ששונתה בזמנו המדיניות לגבי החלת גיל חינוך חובה. לכן, המסר של המדד הוא שאם נשנה מדיניות, נשתפר במדד".

"אני שנים עוסקת בתחומים האלה, ותמיד אני שומעת: 'טוב, אנחנו לא הולנד או שבדיה'", היא מוסיפה, "אבל כמו הולנד, כך ישראל יכלה לקדם מדיניות שמכוונת לייצר מציאות שבה למשפחות יהיה קל יותר. חלק מהאחריות של מדינה זו איכות החיים של האנשים שגרים בה, והתפיסה הזו לא קיימת בישראל. מצד אחד, בישראל מקדשים את המשפחתיות, אך מצד שני לא מקלים על המשפחות. מדיניות אמורה לשקף את הנורמות בחברה, ואצלנו יש פער מהבחינה הזו. בישראל כולנו נמצאים בתוך סיר לחץ מכל מיני בחינות. אנשים מרגישים כלואים ללא יכולת לעשות שינוי, ואנו נשלם על כך מחירים חברתיים. מערכת החוקים שלנו צריכה לשקף את הנורמות של החברה וזה צריך לבוא לידי ביטוי בחוקים שאנו מקדמים".