שמי מריה שיטרית, בת 35, נשואה ואמא לשניים, אשת קבע לשעבר, עובדת בחברת הייטק בהווה וגם נשאית BRCA1, מוטציית שמגדילה את הסיכון של הנשאית לחלות בסרטן שד בשיעור של כ-80%, ובסרטן שחלה בשיעור של כ-60%.
את הידיעה על הנשאות קיבלתי כמה חודשים אחרי שאמא שלי חלתה בסרטן שד מסוג טריפל נגטיב, סרטן הנחשב לאגרסיבי במיוחד ומאפיין תחלואה בקרב נשאיות. מכאן נולד החשד שאמא שלי נשאית ולאחר שהיא נמצאה חיובית גם אני נבדקתי - וקיבלתי תשובה חיובית לנשאות.
הידיעה על הנשאות נפלה עליי כרעם ביום בהיר, הייתי אמא צעירה לילדה ראשונה - בת שנה, התמודדתי עם המון חששות סביב המחלה של אמא שלי שהייתה בשלב מאוד מתקדם וללא הרבה סיכויי החלמה וכל שהרגשתי הוא שעולמי מתמוטט עליי. עם זאת, בלי הרבה ברירה, מיד עליתי על מסלול מהיר של בדיקות, אבחונים, שיחות ומחשבות על ניתוחים מפחיתי סיכון וצללתי פנימה לתוך עולם חדש, דרך שבה התחלתי לצעוד בזהירות תוך ניהול סיכונים מתמיד.
האתגר הראשון שאיתו רציתי להתמודד היה להפחית ככל האפשר את הסיכויים שלי לחלות. אחרי שראיתי מקרוב מהי מחלת הסרטן הבטחתי לעצמי שלמען המשפחה שלי אני חייבת לקחת על עצמי את תפקיד "השומרת" ולעשות כל שביכולתי כדי למנוע מהסרטן לדפוק אצלי בדלת. התחנה הראשונה מבחינתי הייתה לעבור ניתוח מפחית סיכון של כריתת שדיים דו צדדית. נכנסתי כבן אדם בריא לחדר ניתוח, לניתוח מורכב שארך 6 שעות, מתוך בחירה לכרות שני איברים בריאים, כדי להפחית את הסיכון שלי לחלות בהמשך חיי. מעבר לתחושה והצלקות הפיזיות, יש גם צלקות נפשיות כמו דימוי גוף ותחושת ערך עצמית שמלוות אותי עד היום.
אחד הדברים שאני זוכרת שהטרידו אותי במיוחד סביב הניתוח הוא היעדר היכולת להניק את הילדים הבאים שאלד, בתור אמא שהניקה בלעדית עד גיל שנה וארבעה חודשים, זה היה עבורי סוג של משבר זהות. לא תיארתי לעצמי איך אוכל להיות אמא מבלי להניק את הילד שלי. היום זה נשמע לי מוגזם אבל זו הייתה התחושה שלי באותם ימים, ואני לא אשכח לעולם משפט שרופא אמר לי: "מה שצריך להעסיק אותך הוא שאם לא תפעלי יש סיכוי שלילדים שלך לא תהיה אמא ולא אם תוכלי להניק אותם או לא". וזה בדיוק מה שתמיד מונח על כף המאזניים כאשר אני מתמודדת עם פחדים, אתגרים או אפילו חרטה. אני עושה את זה כדי להיות בחיים, לגדל את ילדיי, למען עצמי ולמען משפחתי.
כיאה למנהלת הפרויקטים שאני, אני אוהבת לעבוד בשיטתיות, ולכן לאחר כריתת השדיים ניגשתי לטפל בסרטן השחלה. בניגוד לסרטן השד, לסרטן שחלה אין גילוי מוקדם ולכן אם חולים בו – הוא עלול להיות סופני. לכן ההמלצה הגורפת לנשאיות היא לעבור כריתת שחלות יזומה, עד גיל 40 במקרה שלי.
מעבר לאקט של הניתוח, המשמעות של כריתת השחלות בגיל כה צעיר היא להיכנס למנופאוזה (גיל בלות) כירורגית לפחות עשור לפני האוכלוסייה הכללית ויש לכך לא מעט השלכות. אך שוב, כאשר להיות בחיים זה מה שמונח מהצד השני של המאזניים - אין התלבטות.
לידתי השנייה הייתה בקיסרי אלקטיבי והחלטתי "לנצל" את המומנטום ולעבור ניתוח מקדים לכריתת שחלות וכריתת חצוצרות. אין לכך השפעה פיזית מעבר לכך שעם הוצאת החצוצרות לקחתי מעצמי את היכולת להיכנס להיריון באופן טבעי, ובכך בעצם קיבלנו את ההחלטה שאנחנו "סוגרים את הבסטה" ועוצרים עם הילודה.
האם ההחלטה הייתה פשוטה? לא. למען האמת עד היום אני מהרהרת בה לא מעט. אך באותה נשימה אני גם מודה על מה שיש לי, על שני ילדים מדהימים, על זה שיצאתי מההריונות בריאה ושלמה ואני עדיין כזו, וזה מה שחשוב.
כאשר גיליתי על הנשאות לא הכרתי עוד נשים כמוני וגם לא היה הרבה מידע בנושא. הרגשתי לבד עד שקמה קהילת פייסבוק קטנה בשם "גנים טובים". במפגש הראשון של הקהילה היינו 25 נשים זרות שנפגשו לראשונה והרגשנו כאילו אנחנו מכירות שנים, הרגשנו בבית. כיום קהילת "גנים טובים" מורכבת מ-3.5 אלף נשים ואנחנו גדלות מיום ליום. כיום "גנים טובים" היא עמותה עם פעילות ענפה שהמטרה העיקרית שלה היא להיות בית עבור נשאי ונשאיות BRCA בישראל: להיות הפלטפורמה להתייעץ ולפרוק, לייצג את צורכי הנשאיות, גם בכנסת, ולדאוג לרווחת הנשאיות באמצעות מערכי השאלת ציוד, ערכות מפנקות לקראת ניתוחים או כימו, מערך מלוות ועוד.
למרות כל מה שעברתי ב-6 שנים האחרונות ואולי בזכות, היום אני יכולה להגיד שגילוי הנשאות הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. זה משפט שלאנשים קשה להבין אותו או להתחבר אליו אבל הסיפור שלי הוא לא סיפור עצוב או מעורר רחמים, הסיפור שלי הוא סיפור של אומץ, אופטימיות, של קבלת אחריות על החיים שלי וגם של גילוי הייעוד שלי בזכות הפעילות בעמותה.
את הצלקות שאספתי בדרך אני נושאת היום בגאווה - הצלקות הללו הן לא מקור לבושה או הסתרה, ההפך. הצלקות האלה מזכירות לי כמה אמיצה אני וכמה מתנות יקרות ערך קיבלתי תמורתן.