שני בן עמי אהבה מסיבות, אבל לא נהגה להגיע למסיבות טראנס. המסיבה הראשונה מהסוג הזה אליה הלכה הייתה מסיבת נובה, ממנה לא שבה. "החברים מהעבודה שכנעו אותה לבוא, אמרו לה שזו תהיה חוויה מיוחדת, הם נסעו יחד וכולם נרצחו", אומרת אורטל, אחותה הבכורה.
בן עמי, בת 27 במותה, למדה בתיכון קרית שרת במגמת מוזיקה. בגיל 17 תפרה בגדים עם חוט ומחט, וליום הולדתה קיבלה במתנה מאורטל מכונת תפירה וכך החלה לתפור שמלות כלה ותחפושות ועשתה זאת בעיקר להנאתה. בשנה האחרונה למדה הפקה מוזיקלית וחלמה להיות זמרת. במקביל מלצרה בשנה האחרונה במסעדת 2C בעזריאלי והתגוררה עם הוריה בחולון.
אף אחד מבני משפחתה של שני לא ידע שהיא נסעה למסיבה בדרום. "היא אמרה לי שיש לה מחר מסיבה ורצתה את הקימונו שלי", מספרת אורטל, "חשבתי שמדובר במסיבה בירקון או בפארק קרוב, לא בדרום, גם ההורים שלי לא ידעו שזה בעוטף. אני חושבת שהיא בעצמה לא ידעה איפה המסיבה, היא ילדה עירונית, לא הבינה מה זה רעים".
בשישי בערב שני הגיעה לארוחה בדירתם של ניר מדמון ושוהם תורג'מן, בני זוג ואחראי משמרת במסעדה, בצפון תל אביב, שם גם השאירה את חפציה. ב-02:00 שני, ניר, שוהם ועדן אבדולאייב, חברה נוספת לעבודה, הגיעו למסיבה.
ב-06:29 החל הירי. משפחתו של ניר שמתגוררת בפדויים, מספר דקות נסיעה מרעים, יוצרת עימו קשר ומבקשת שיבוא הביתה. לדברי אורטל, שני וחבריה חזרו לשבת ליד האוהל שלהם ושתו. אלו היו רגעים אחרונים של צחוק והנאה לפני התופת. "הם לא ידעו שיש חדירת מחבלים", היא אומרת. כשניסו לצאת מהאיזור, נתקלו בעומס רב ובחרו להישאר בשטח.
"ב-07:40 אימא שלי, ענת, מתקשרת לשני, היא התקשרה לכולנו לבדוק איפה כל אחת, ושני אומרת שהיא בממ"ד (כנראה התכוונה למיגונית) ושלא תדאג. היא לא אמרה היכן היא נמצאת כדי לא להדאיג אותה. במקביל היא מתכתבת עם חברים ומספרת להם על הבלגן באזור. ב-08:05 חברה כותבת לה: 'אחותי מה איתך', ושני עונה: 'את לא מבינה מה הולך פה איזה בלגן, אני בשטח המסיבה', החברה רואה שהיא ממשיכה להקליד וההודעה כבר לא נשלחה. זו הייתה ההודעה האחרונה ששלחה שני".
בשעה 08:07 ניר, שוהם, עדן ושני נכנסים לרכב ונוסעים מרחק קצר מהחנייה עד לסוף כביש העפר שנפגש עם כביש הדמים – 232.
שני, חנן ועדן נמצאו מחובקים במיגונית
ב-08:20 הם עדיין בפקק, ושני מתקשרת למשטרה ומספרת שיורים עליהם. "עד היום לא שמענו את ההקלטה, אנחנו פוחדים מאיך שנרגיש כשנשמע אותה". בשעה 08:25 ניר ושוהם נרצחים. עדן ושני מסתתרות במשך שעה ברכב הירוי. אורטל מספרת שבשעה הארוכה הזו, כשהן מסתתרות מאחור, עדן מתכתבת עם בן דודה ומבקשת ממנו שיגיד מה עליה לעשות. הוא מבקש שתישאר ברכב והן אכן נשארות.
בשעה 09:38 עדן כותבת שהן נחנקות מעשן והן יוצאות מהרכב כי הן לא יכולות לנשום. "הן חששו להישרף מהאש שהייתה סביבן ולא הרגישו בטוחות מספיק ברכב אז הן ברחו למיגונית הסמוכה. זו הייתה מיגונית בגודל של 1.5 מ"ר קטנה ממש והייתה ממוקמת מרחק של כמה צעדים מהרכב שלהן. הן רצו למיגונית ושם היו שני גברים שלא הכירו, עדן הייתה באותו זמן עם אחותה על הקו, היריות מתקרבות ואחד הגברים החליט לברוח, בסוף ירו גם בו".
בשעה 09:45 המחבלים הגיעו וירו על עדן, שני וחנן עמר, הבחור שנשאר במיגונית וחיבק את שתיהן באותם רגעים. "זו הייתה המיגונית היחידה שלא זרקו לעברה רימון מרוב שהייתה קטנה, כל זה קרה בזמן שאחות של עדן שומעת את כל מה שקורה, היא שמעה צרחות בערבית והשיחה נותקה".
בישרתי להם את הבשורה שהרסה להם את החיים
אורטל הבינה שאחותה נמצאת במסבה רק ב-10:30, כשאחותן האמצעית נופר התקשרה אליה. "לא הבנתי על מה היא מדברת, המידע הגיע אליה דרך חברה של שני. העליתי מייד סטורי וביקשתי מחברים של שני שיצרו איתי קשר, העליתי תמונה שלה עם הטלפון שלי, ובמקביל שולחת לה הודעות ומנסה להתקשר ולא יודעת שאחותי הקטנה כבר לא בחיים".
לאחר שהחלו לזרום ידיעות מהיישובים הסמוכים לרעים על צעירים שניצלו והגיעו לשם, אורטל שלא מקבלת סימן חיים משני ומבינה שמשהו לא טוב קורה.
בשעה 17:30 נשלחה הודעה באחת הקבוצות של חיפוש אנשים: "מי שמכיר את שני, עדן וחנן שיצור איתי קשר". "התקשרתי מייד, עונה לי מישהי ואומרת אני מחברת אותך לאיש מהשטח. הדקות האלה עברו כמו נצח, בסוף הקו היה תפוס והיא ביקשה שאתקשר עוד רבע שעה. בפעם הבאה, נופר גם הייתה על הקו. יגיל, אחראי האבטחה של המסיבה, אומר לי: 'אני מצטער מצאתי את שני בכניסה לקיבוץ', אמרתי לו: 'אז תביא לי אותה!', והוא עונה: 'מצאתי אותה ללא רוח חיים'. עד יומי האחרון אני אודה לו על השיחה הזו. כבר באותו יום ידעתי מה קרה לשני, ויש כאלה שלא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם במשך כמה חודשים".
אורטל ביקשה מיגיל הוכחות והוא השיב שהוא מצא את התיק של שני. "הוא שלח תמונה של הטלפון של עדן מגואל בדם, ותעודת שחרור של שני. היא כל הזמן הסתובבה עם תעודת השחרור שלה וידעתי שאין שום סיכוי שיגיע לתעודה הזו ללא התיק שלה. אני כל הזמן חוזרת ושואלת אותו: 'אתה בטוח?', והוא עונה: 'אני מצטער'. שאלתי 'איזו חולצה לבשה?', הוא אמר שזה לא רלוונטי (בגלל שכל החולצה הייתה מלאה בדם) שאלתי אותו אם הפנים שלה ברורות והוא ענה שוב שזה לא רלוונטי. שאלתי אותו איך הוא מצא אותה והוא אמר שהם שלחו לו נ.צ. והוא הלך לבדוק אם יש ניצולים או פצועים שאפשר לחלץ, במקרה שלהם, ולא כמו בשאר המיגוניות שזרקו לעברן רימון, הוא ראה גופות שלמות".
השיחה הסתיימה. אורטל ניסתה להתעשת ולאסוף את כל שבריה בטרם תצא מהחדר בבית הוריה ותבשר להם את הבשורה המרה. "יצאתי מהחדר רועדת. אימא שלי ראתה שאני חיוורת ורועדת. אני מספרת לה לאט, שאני חושבת שקרה משהו לשני. הייתה חדירת מחבלים לאיזור של המסיבה, וכנראה קרה משהו. היא שואלת אותי: 'אבל מה קרה'? ואני עונה שהיא כנראה לא בין החיים, וחוזרת שוב: 'אימא, אמרו לי ששני לא בין החיים'. ואימא שלי צורחת: 'אל תגידי לי את זה'. אני זו שבישרתי להם את הבשורה הקשה הזו, שהרסה להם את החיים".
באותם רגעים האב רונן התפלל בבית הכנסת, חבר של המשפחה התקשר, ואימה של שני עונה וצועקת: "הילדה שלי מתה". למרות ההלם והצער הבלתי נתפס שאורטל שרויה בו, היא מצליחה לפעול בקור רוח, נכנסת לחדר שוב ומעדכנת את החברות ובני המשפחה במה שקרה. "תוך זמן קצר נאספו בבית 40-50 איש, לא רציתי שאבא שלי יחזור הביתה מבית הכנסת ויראה את כולם, אני לא יודעת איך תפקדתי, הלכתי לבית הכנסת חייכתי לאבא שלי ואמרתי לו שיבוא, פחדתי שיתמוטט, אנחנו בנות של אבא ושני זו הקטנה שלו. כשהוא בא התחבקנו והלכנו בוכים. אמרתי לו: 'אבא היא מתה, היא מתה', והוא אמר לי: 'ידעתי'. כל הדרך הביתה הלכנו בוכים. מהרגע שבו נכנסנו הביתה, וסיימתי כביכול לבצע את המשימה שלי, הזיכרון שלי נמחק".
אורטל ומשפחתה ניגשו ללהב 433 כדי לתת דגימות DNA אך בני המשפחה למעט אורטל עדיין נאחזו בתקווה ששני בחיים, ואולי זו הייתה טעות. דודה של שני חיפש אותה בבתי החולים וחבריה סירבו להאמין שהיא לא תחזור. "בהתחלה אמרתי לכולם למה אתם מחפשים אותה? אמרו לנו שהיא מתה. אבל אחר כך הבנתי שאם יש להם תקווה מי אני שאקח להם אותה? בסוף הגיעו אלינו אחרי שלושה ימים וכל המשפחה שלי בכתה וכאבה מחדש.
"שני וכל חבריה נקברו באותו היום, בעוד המשפחות של כל החברים שהיו איתה זכו לראות אותם לפני הקבורה, לנו לא נתנו לראות אותה, משום שהגופה לא הייתה במצב טוב".
אפילו בחלומות של אבא אנחנו באות ביחד
אורטל מספרת כי היא, נופר ושני היו שלישייה בלתי נפרדת. "תמיד ביחד, יוצאות יחד בימי הולדת ברים, חו"ל - אין יעד בעולם שהייתי בו בלי האחיות שלי, אפילו בחלומות של אבא שלי אנחנו באות ביחד, אי אפשר לנתק אותנו. אין מישהו שמכיר את שני יותר טוב ממני ומנופר, ניהלנו שיחות קרובות, סיפרנו הכול אחת לשנייה, כשנשבר לה הלב אני בכיתי איך מישהו מעז לשבור לאחותי הקטנה את הלב, אין משהו שאני לא יודעת עליה. יש לנו קבוצת ווטסאפ 'אחיות או לא להיות' וכל היום היא הייתה פעילה. שני תמיד עפה על החיים, שלושה שבועות לפני שנרצחה, היא חזרה מניו יורק שם בילתה שלושה שבועות עם חברה, כמה חודשים לפני כן היינו שלושתינו בלונדון למשך שבועיים וחצי. אחרי כל ההספדים, כשקברו אותה, אני עמדתי מצד אחד ונופר עמדה מהצד השני, היינו שלישה בפעם האחרונה".
מאז השבעה באוקטובר, אורטל ונופר עזבו את הדירות השכורות שלהן בפלורנטין וביפו וחזרו לגור עם ההורים כדי שהנוכחות שלהן בבית תביא קצת נחמה לכאב העמוק שהם שרויים בו. "ההורים שלי בוכים כל יום, אימא שלי לא בישלה כבר חודשים, עכשיו אנחנו ארבעה ולא חמישה, שני היא הקטנה של הבית, הילדה שעשינו לה קוקיות וצמות כשהייתה ילדה, והכנו אותה לתחרות של כשרונות צעירים והיא תמיד זכתה. שני תמיד דאגה שנבקר את סבתא שגרה בבית דגן, ופתאום היא קבורה בבית דגן ואני צריכה לעזוב אותה שם ולהמשיך הלאה.
"אנחנו משפחה מאוד מגובשת, ביוני 2023 נסענו כל המשפחה ליוון לחגוג 60 לאבא, זה היה הדבר הכי כייפי ומטורף שעשינו ביחד כמשפחה. בפסח האחרון כשנסענו לברלין, חגגנו את ערב החג בבית חב"ד ולא הפסקנו לבכות, עכשיו זו רק אני ונופר בחדר, כבר לא עם שני, וזה קשה.
"כשחזרנו להורים הבאתי כלבת פודל ואבא שלי פשוט מתמוגג ממנה, הוא שמח על האור שהיא הכניסה לחיים שלנו. אימא שלי לא מבינה למה אנחנו לא מנציחות אותה, אבל ההתעסקות בזה דורשת המון כוחות נפשיים, ורק עכשיו אני מתחילה להתפנות לזה רגשית, כדי שיכירו את הסיפור של שני.
"שני הייתה המצחיקה של המשפחה, חקיינית מספר אחת, הייתה מוסיפה הרבה חיים וצחוק איפה שהיא נמצאת, תמיד מוקפת במלא חברים. אהבה לחגוג את החיים, זה מסביר איך היא הגיעה למסיבה של מוזיקה שהיא בכלל לא הסגנון האהוב עליה, כל עוד יש סיבה למסיבה - היא שם. הייתה שמה את האחר לפניה, הייתה תופרת קודם כל לחברים שלה ואת שלה הייתה תופרת בסוף, ברגע האחרון לפני שיוצאת מהבית".