אבודים בלב ים עם שני תינוקות: הסיפור המטורף של משפחת פלצור

"נמרוד! התורן נפל!". השעה הייתה ארבע לפנות בוקר באמצע דצמבר. בני הזוג נמרוד ושני פלצור, שני ילדיהם (מים בת 4 וחצי ונור בן השנה וחצי) והכלב רובין, ישנו על היאכטה שלהם "פמילי" מסוג הרמוני 52, אותה רכשו לפני שנתיים באיטליה. אלא שהבית בלב ים הפך בן רגע לסכנת חיים מיידית.

"היה חושך מוחלט מסביבנו וגשם זלעפות כשהתעוררתי לצעקה של שני", נזכר נמרוד (35) ברגעי האימה. התורן של היאכטה שוקל יותר מחצי טון והיה חלק ממנה מאז 2007. הוא נמעך בנקודה בדיוק באמצע וחלקו העליון נפל קדימה והתנודד כמו אקורדיון. "כנראה שהייתה לו נקודת חולשה כמו סדק או איבוד עובי דופן, שהגיעו לנקודה הקריטית שלהם. לא היה לנו שום סיכוי להרים דבר כזה, אבל במקביל הוא התנדנד על הסיפון ואיים לשבור דברים ולפגוע בנו".

נמרוד פעל בקור רוח פרקטי. הוא פירק וחתך את החיבורים לתורן, וידא שלא הסתבך או התחבר לחלקים אחרים וקרא לכל בני המשפחה להיכנס לסירה. כשהתורן היה משוחרר, הוא גלגל אותו אל תוך שממת המים החשוכה שהקיפה את הספינה – שם צלל התורן לעומק של 2,500 מטר. מותשים, נמרוד ושני (38) החלו לעבוד על המנוע, שבעצמו החל להשתנק שעות קודם לכן. "התקלה קרתה גם היא בחשכה", הוא מספר, "המנוע התחיל להדמים כל חצי שעה, אבל לא ראינו כלום והחלטנו להניח לזה עד שיעלה האור – ובינתיים להסתמך רק על מפרשים". אלא שעכשיו, המפרשים והתורן כבר לא היו חלק מהספינה.

למזלם, המנוע החליט לשתף פעולה והספינה הפליגה בכוחו בלבד. "ניסינו להיות אופטימיים כמה שיותר, התחלנו לחשוב איזו ארוחת בוקר מושקעת נכין לנו. חשבנו גם על טיול הצלילה שמחכה לנו באיים הקנריים, הכול כדי להירגע מהלילה המתוח שעברנו."

"להיות עם ילדים קטנים בים עם גלים חזקים כאלה, זה מלחיץ"

התוכנית המקורית של הפלצורים הייתה הרבה פחות דרמטית. נמרוד ושני, שייטים מנוסים, החליטו להפוך את ניסיונם העשיר בתורת הים להפלגה משפחתית ארוכה. שנה שלמה הם ציידו והכינו את "פמילי" להפלגה הארוכה, שיצאה מקפריסין לכיוון הקריביים באוגוסט האחרון, מתוך מטרה להשתקע ולהקים עסק משפחתי של ספארי צלילה למשפחות. הספינה עברה את כל הטיפולים הנדרשים, המפרשים נבדקו ונמצאו במצב מצוין והציוד הספיק לשהייה ארוכה בלב ים. זאת הייתה אמורה להיות הפלגה קלה.

ב-11 בדצמבר, יום שני בצהריים, עזבו "פמילי" ונוסעיה את האי אמונטה שבספרד לכיוון האיים הקנריים בדרום. האווירה הייתה אופטימית והמסע עבר בנעימים: הילדים שיחקו על הסיפון ודמיינו את העתיד הצפוי להם באיים הרחוקים, בעוד המבוגרים חיו את החלום עם דגים טריים שהפכו לארוחות מפנקות. שלושה ימים מאוחר יותר האידיליה הזאת תהפוך להתגשמות הסיוטים הגדולים ביותר שלהם.

האופטימיות של תכנון ארוחת הבוקר והבילויים העתידיים בקאריביים הייתה חשובה למורל, אבל לא ממש התכתבה עם המציאות בשטח. המנוע חזר להדמים שוב ושוב, עד ששבק לחלוטין במרחק 150 מייל (כ-240 ק"מ) מחופי אגדיר שבמרוקו. עכשיו, הרוח והגלים היו הגורמים ששלטו בספינה. "בשלב הזה ניסיתי להתייעץ עם עוד חבר בארץ וגם לבדוק בספרות המקצועית אם יש עוד דברים שלא חשבנו עליהם", מספר נמרוד. "זו לא חצייה ראשונה שלי, ידעתי שבסוף ניסחף ונגיע לאחד החופים, אבל עדיין בתחושה הפנימית הרגשתי שהסתבכנו. ניסיתי להישאר רגוע ולייצר תחושה נינוחה".

הסירה התנדנדה על פני המים, אבל בתוכה הפגינו המבוגרים אווירה טובה שתמנע מהילדים להרגיש לחץ וסכנה. "הכנו פיצות ופסטה וניסינו לשמור על אופטימיות", נזכרת שני, "הפחד בא והלך בגלים: או ששקשקתי לגמרי או שהייתי לגמרי רגועה. ברור שלהיות עם ילדים קטנים בים עם גלים חזקים כאלה, זה מלחיץ".

בנקודה הזו התחילו בני הזוג לשדר אותו קריאה לעזרה, בתקווה שכלי שייט אחר ימצא אותם ויגרור את הספינה למקום מבטחים. בדיעבד, הם יודעים לומר היום שהתקלה במנוע - משאבת הזרקה מקולקלת – היא מהסוג שניתן לתקן רק במעבדה על קרקע מוצקה. שני מספרת שדווקא ברגעים המדאיגים האלה, הילדים מצאו משחק שיסיח את דעתם מהמתרחש. "הם עשו מסיבת בריכה על המיטה בתא שקרוב לחרטום, מים הקטנה חבשה שנורקל ומסכה ונעלה סנפירים, היא הייתה מוכנה לכל תרחיש".

הכלב רובין הפך לכוכב הגדול של ספינת התענוגות

Voyager of the Seas"", אוניית הנוסעים הענקית של חברת רויאל קריביאן, קיבלה את קריאת המצוקה של "פמילי" כשהיא בקרבתה ויצאה אל מיקומה כדי להושיט לה עזרה. כשהתקרבה אליה, נעמדה הספינה הענקית מול החזית כדי לחסום את הרוח והגלים שטלטלו את הספינה הקטנה, וספינת צוות קטנה ירדה כדי להפליג לעברה. להפתעתם של שני ונמרוד, השאלה הראשונה אליהם הייתה "אתם מדברים עברית?", והיא גם נשאלה בעברית. המפעיל מצוות הסיפון וקב"ט האונייה היו ישראלים, שביקשו לוודא את פרטי התקלה ולבחון אפשרות לתקן אותה עם המכונאים של ספינת התענוגות.

בסופו של דבר, כשהובן שלא יהיה ניתן לתקן את המנוע בלב ים, הוחלט להעביר את בני המשפחה אל הספינה ולנטוש את "פמילי", נטולת יכולת התמרון. "הצוות הודיע לנו מראש שנוכל לקחת מעט דברים ולא להעמיס את כל תכולת הסירה, שכל חיינו נמצאים בה", מספר נמרוד. "לא הייתה ברירה, ארזנו תיק בגדים לכל אחד, תיק אחד של צעצועים וחיתולים, ותיק מסמכים ומחשב. זה היה הרגע בו כל החיים שלנו הסתכמו בשישה תיקים קטנים".

אף שכעת הם היו אורחיה של ספינת תענוגות, התנאים המפנקים שלה לא היו מנת חלקם. "בגלל שהיינו 'נוסעים סמויים' נאסר עלינו לצאת מהחדרים עד שנגיע ליעד, הם הקפידו על זה מאוד והיו שומרים מחוץ לדלת שווידאו שלא נתערבב עם הנוסעים", אומר נמרוד. הצוות דאג להם לבגדים, כלי רחצה, משחקים לילדים ובעיקר אוכל לניצולים המורעבים. הכלב רובין היה בטראומה מהמסע שעבר עליו, והמאבטחת הישראלית בקרוז התנדבה להוציא אותו לטיולים. מהר מאוד הוא הפך לכוכב החדש של הנוסעים בקרוז.

המסע לחילוצה של "פמילי" יוצא לדרך

אחרי שהגיעו ליעדם באיים הקנריים ותקופת התאוששות קלה, התחילו נמרוד ושני בחיפושים אחרי "פמילי" הנטושה. על הסירה נמצא אמנם מכשיר בשם AIS שמשדר את המיקום שלה, אבל בגלל שהתורן נפל והאנטנה נשברה לחצי, רק החצי השני שלה נותר על הסיפון והצליח לשדר למרחק של מייל אחד בלבד. אמנם כיום כבר ניתן להשתמש בלוויינים כדי לנסות ולאתר את הספינה, אבל זהו תחום חדש ועדיין לא מפותח דיו. הדיוק של הלוויינים עדיין לא מספיק איכותי כדי להצביע על מיקומה המדויק של הספינה. כך או אחרת, המסע אחרי ביתם של הפלצורים, "פמילי", יצא לדרך.

ישראלים רבים נרתמו לסייע ולהתנדב. נמרוד יצא לחפש את "פמילי" עם DOVE, יאכטה נוספת של זוג בשם דורון וורד קופל, ואכן, לאחר ימים של חיפושים, הצליחו לבסוף לאתר את הסירה במרחק של כ-35 מיילים מהאיים הקנרים. הם גררו אותה חזרה למרינה והתחילו מיד במלאכת השיקום. הכוונה כרגע היא לתקן את האנייה ולהמשיך בדרך לפי התכנית המקורית. את המשאבה של המנוע שלחו לתיקון במעבדה. עלותו של תורן חדש היא כ-50,000 יורו, ועם ההבנה שלא יוכלו לעמוד בתקציב של תורן חדש – נפתח קמפיין גיוס המונים. כרגע בני המשפחה עוגנים במרינה שנקראת קוורטו קאלרו באי לנזרוטה באיים הקנרים, בתקווה לתקן את הספינה.

ממה אתם חיים כרגע?
נמרוד: "יש לנו חסכונות. היינו אמורים עכשיו להיות בלב ים וחישבנו מראש את כלכלת המסע שנועדה לאוכל ולמחיה בתקופה הזו". בנוסף הם מתפרנסים ממכירת ספרים שהוציאו לאור בתקופת הקורונה.   "כתבנו והוצאנו ספרי לימוד שייט: 'הספר הכחול – מדריך לסקיפר', וסדרה של חמישה ספרי ילדים בשם 'עלילות שחור הזנב', על הכלב שלנו שמלמד ילדים לשוט. התכנית הייתה להגיע לקריביים ולפתוח עסק של ספארי משפחות לצלילה".

כאמור, בני הזוג אינם שייטים מתחילים. נמרוד הפליג עם אביו כבר כשהיה בן שבועיים, היה בצופי ים, חובל בחיל הים, מפקד ספינות וסוקר ימי שכבר הפליג דרך הים התיכון, האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט עד אוסטרליה. שני גם היא בעלת ניסיון עשיר בשייט. מלידה היא מפליגה עם אביה, חצתה עם ההורים בגיל שנתיים את הים התיכון עד גיברלטר, הייתה שייטת תחרותית, שירתה בחיל הים, ניהלה את אליפות העולם בשייט שהתקיימה בחיפה ועבדה בתחום השייט באולימפיאדת ריו. כיום היא מדריכת צלילה. בני הזוג מציינים את התמיכה ההדדית ביניהם והעזרה האדירה שקיבלו מהקהילה הימית כגורם משמעותי בהצלחת החילוץ ומציאת "פמילי".

לא פחדתם לצאת עם שני פעוטות לכזאת הרפתקה מסוכנת?
שני: "התכנית המקורית הייתה לצאת למסע כשהקטן יהיה בן שנתיים לפחות. בסוף החלטנו לצאת מוקדם יותר, בין היתר מטעמים כלכליים. הגדולה שלנו נולדה בים, וכל מה שהיא רוצה בחיים זה רק להפליג ולקפוץ למים. ידענו גם שיש עצירות בדרך ואם המסע לא יתאים לילדים, נוכל לעשות במהלכו חישוב מסלול מחדש. זה היה שיעור בתושייה. ברור שפחדתי מאוד, אבל כן חשבתי עוד כשהתורן נפל שעלינו לאותת לעזרה. נמרוד חשב אחרת ואני סומכת עליו בקטעים האלו לגמרי".

היו רגעים שחשבתם שזה עלול להסתיים בטרגדיה?
"לא חשבתי על מוות כי לא חשבתי שזה יגיע לשם. לא הרגשתי שאני בסכנת חיים, כי אני מכירה את הים ויודעת שהיו מחלצים אותנו. בנקודת הזמן הזו היה לנו אוכל, היינו בגוף שצף ובמקום יחסית בטוח. במקרה הכי גרוע היינו נסחפים לאחד החופים הקרובים". 

מה היה הרגע המלחיץ ביותר?
"להעביר את הילדים מסירת הבטיחות הקטנה לספינת הקרוז. הגלים היו גדולים וגבוהים וכמעט שנמעכנו לגמרי. לא הייתה אפילו שנייה לחשוב, פשוט להעביר אותם לידיים של הצוות ואז לנסות ולעבור בעצמי". 

אתם נחושים להמשיך אחרי הכל?
"אנחנו רוצים להמשיך ולחיות בקאריביים. אנחנו נחושים להמשיך במסע, וכמובן שהכול יתוקן וייבדק לאור הוראות הבטיחות המחמירות".

ואיך הילדים היום?
"הקטן בן שנה וחצי ולא ממש מבין. הגדולה מתגעגעת לתורן ולמפרשים והיא עצובה שהיא לא יכולה לטפס יותר על התורן. לפני כמה ימים היא אמרה לי שהיא כועסת שלא נתנו לה לסיים את הפסטה שהכנו, כדי להסיח את דעתה לפני החילוץ. נמרוד מחייך ומסכם: “עברנו חוויה מטלטלת והבנו כמה חשוב, במיוחד בעבור הילדים: להישאר רגועים, לקבל החלטות מחושבות ולא לוותר".  

 להשתתפות בהחלפת התורן של משפחת פלצור:

• ימאות