ביום שני האחרון הגעתי לוועדת חוץ וביטחון כדי להשמיע את קולן של אימהות הלוחמים בדיון בנושא חוק הגיוס. התייצבתי שם כחלק ממעורבותי ביוזמת "אמא ערה", תנועה של אלפי אימהות ללוחמים ולוחמות שהפסיקו לישון, ולא פעם גם לתפקד - מתוך החרדה העצומה לחיי ילדינו. אל החרדה הבסיסית הנלווית לשליחת ילד לקרב התווספה בחודשים החולפים ההבנה שממשלת ישראל נמנעת, במודע, מלנהל את המלחמה. היעדר המדיניות הברורה היא סכנה ממשית לחיי ילדינו בחזית. מתוך ההבנה הזו הקמנו את "אמא ערה".
ישבתי בוועדה, וככל שהתמשך הדיון הרגשתי שאני מאבדת את שפיותי. הדברים פשוטים וידועים - יש מלחמה, חסר כוח אדם, יש ציבור שלם שלא מתגייס, צריך לגייס אותו. גם בוועדה לא התנהל על כך ויכוח. ברור היה לכולם שניתן ואפשרי לשלב לימוד תורה ושירות בצבא. הרי גם היום נלחמים ילדינו, דתיים וחילוניים, כתף אל כתף. אבל שימו לב לנתון הבא: כ-70% מקרב ברי הגיוס החרדים בפועל אינם לומדים בישיבות. 70% שמשתמטים בחסות הממשלה ובידיעתה. עוד ברור כי עצירת תשלומי הקצבאות האישיות של החרדים שאינם לומדים תעלה משמעותית את אחוזי הגיוס. אבל מנהיגי החרדים מתנגדים: ״הציבור החרדי חרד שמא בניו לא יחזרו מהצבא כפי שנכנסו אליו״.
תקראו את זה שוב - הם חרדים שבניהם לא יחזרו מהצבא כפי שהם נכנסו אליו.
מה הם יודעים על חרדה? מה הם יודעים על האימה הלופתת בכל רגע ביום מפני הדפיקה בדלת? על האימה שהילד שלי לא יחזור בכלל? מה הם יודעים על הפחד שהילד שלי יחזור אליי פצוע בנפשו או בגופו, באופן כה קשה, עד שלעולם לא יהיה הילד השמח, הפעיל, הרגיש והאוהב שהיה לפני המלחמה?
הילדים שלנו נלחמים במשך שמונה חודשים וחצי באחת המלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל. והם נלחמים לבד. הממשלה, שצריכה לתת להם את הגב והכלים לעמוד במשימתם, מפקירה אותם לעמוד לבד על נפשם, שוב ושוב ושוב.
מזה חודשים שהצבא מבקש מהממשלה שני דברים עיקריים: האחד - תוספת של אלפי חיילים החסרים כדי שיוכלו לעמוד במשימות הקשות והמורכבות המוטלות על צה"ל. והשני - דיון וקבלת החלטות אופרטיביות על היום שאחרי המלחמה. את שתי התשובות הללו הממשלה נמנעת - מתוך שיקולים קואליציוניים ופוליטיים - מלספק לצה"ל.
מימין ומשמאל עומדות אימהות ערות, אבות ערים, משפחות ערות, כשכל אלה חסרי אונים אל מול המסקנה: ממשלת ישראל הסירה ידיה מההגה, ומסכנת בכך את חיי הילדים שלנו. מתוך תסכול וייאוש אמרתי בוועדה את מה שאני חווה כבר שמונה וחצי חודשים: "אני יודעת עם כמה ילדים יצאתי למלחמה הזו, אני לא יודעת עם כמה אני אסיים אותה."
לאחר שהתפרסמו דבריי, קיבלתי המון תגובות אוהדות. זה מחמם את הלב, אך הילד שלי עדיין בסכנה. לחמם לי את הלב לא יעזור. אני צריכה את כולכם, המשפחות הערות וכל מי שמתכווץ לו הלב מהמצב הבלתי אפשרי הזה איתנו. אני קוראת להורי הלוחמים והלוחמות, ולהורים בכלל (הם גדלים מהר, שתדעו): הצטרפו אלינו, דרשו מחברי הכנסת והשרים לגלות מעט מהאחריות ומהאומץ שהילדים שלנו מגלים. דרשו מהם לדאוג להחזרת החטופים, לשקם את ביטחון המדינה, לשמור על חיי ילדינו, ולא לעסוק בכיסאות שלהם.
זוהי שעה גורלית. הצבא שלנו לא יכול לעמוד במשימותיו המורכבות עם כוח האדם הקיים. הילדים שלנו שחוקים, עייפים, מותשים, ולא יכולים להחזיק את ביטחון המדינה על כתפיהם בלבד. זה הזמן שלנו להילחם עבורם, כמו שהם נלחמים עבורנו. אל תשאירו את הילדים שלנו לבד.