כשהיא בחודש השמיני להריונה, תהילה פרץ מגיעה למילואים בבית החולים סורוקה, ומלווה את משפחות הפצועים כקצינת נפגעים, כחלק ממערך רפואה בצה"ל הנקרא ר"ם 2 ואליו קציני הנפגעים הצטרפו לסייעו. לא, היא לא מתכוונת להשתחרר עד לרגע שתלד. פרץ מגויסת למילואים מתחילת המלחמה, ולצד הקושי הגדול בתמרון בין הילדים שבבית, העבודה והתפקיד שדורש הרבה חוסן נפשי - היא מרגישה כי מדובר בשליחות: "אני בצו 8 ממש מתחילת המלחמה, זה חיים מטורפים ולוגיסטית זה מאוד מעייף, אבל עד שאלד אני רוצה לעשות כל מה שאפשר בשביל עם ישראל ובשביל שננצח. זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו", היא אומרת בשיחה עם mako.
תהילה, בת 37, נשואה לקובי ואמא לארבעה, וממש בקרוב חמישה. היא נולדה וגדלה בבאר שבע, שם הם מתגוררים עד היום. בשירותה הצבאי שירתה כשלישה, ובמשך כמה שנים שירתה במילואים בחטיבה הצפונית של עזה. בהמשך ביקשה לעבור להיות קצינת נפגעים כשהרגישה בשלה יותר לתפקיד. ב-7.10 היא הגיעה ליחידה חדשה, והוקפצה בשבוע השני של המלחמה לתפקיד בסורוקה - שם היא נמצאת עד עכשיו. בימים רגילים פרץ עובדת במחלקת משאבי אנוש בפייפאל ישראל, והיא מציינת כי החברה מאפשרת ותומכת במילואימניקים עובדי החברה לכל אורך הדרך: "מראים המון אהבה למשרתי המילואים, מציעים עזרה למשפחות ולבני הזוג של המגויסים".
"אנחנו מלווים כל חייל שמגיע לסורקה ומתאשפז, ואת המשפחה שלו, עד שהוא משתחרר, גם כשהוא ממשיך לשיקום. קצינת הנפגעים דואגת לכל הצרכים הלוגיסטיים והרגשיים בזמן הזה. ברגע שיש אירוע אנחנו מדווחים לחמ"ל על המצב של החיילים, מעבירים את המידע בצורה מסודרת, ומהרגע שהם מגיעים לבית החולים עד לרגע שהם משתחררים אנחנו איתם. יש כאלה שצריכים שמישהו יחבק אותם וייתן להם לבכות, ויש כאלה שצריכים מרחב ושקט. אנחנו לומדות לזהות מה הצורך של כל משפחה ומנסות לעשות הכול כדי להיות שם בשביל מה שהם צריכים".
לדבריה יש צורך בחוסן נפשי בתפקיד הזה: "צריך להבין איך לעשות את זה נכון ולשמור על עצמנו בתוך הדבר הזה. את מבינה שלא באת לספרינט אלא את בריצה ארוכה. אז לומדים איך לשמור על הכוח למרות הסיפורים המאוד קשים שמגיעים מהשטח. לראות חיילים שבוכים על חברים שלהם שנהרגו להם בידיים זה קשה מאוד, הרבה הרבה יותר קשה מלראות פציעות, אבל אנחנו לומדים לשמור על עצמנו. התפקיד שלנו זה להצליח לחבק ולחזק את המשפחות, להיות שם בשבילן ולפעמים להחזיק פיזית אנשים שלא יתעלפו מהבשורות. עם הזמן אני לומדת לעשות את זה טוב יותר".
"יש לנו מעטפת ממש טובה", היא מוסיפה, "מערך ליווי שלם עם קצינת חוסן שעושה עבודה מדהימה ומפקדת מדהימה. כל הקצינות במערך מתנהלות ברגישות ונותנות לנו המון כלים על איך לגשת ואיך לשמור על האנרגיה שלנו בתהליך הארוך הזה, ויש לנו אחת את השנייה. אחרי משמרת אנחנו מדברות, לא מפחדות לשתף ולהגיד מה עברנו ומה אנחנו מרגישות. לפעמים, לא עלינו, אנחנו מאבדים חיילים שמגיעים אלינו וזה אירוע לא פשוט. כששומעים בתקשורת 'נפטר מפצעיו' זה חייל ומשפחה שליווינו, היכרנו את ההורים, את האחים, את הדודים, קיווינו והתפללנו איתם".
פרץ מספרת על תחושת האחדות היפה שהיא רואה בבית החולים בין כלל המגזרים: "משפחות הפצועים מגיעות מרקעים שונים, מצביעים שונה ועם דעות שונות, אבל רואים שם את עם ישראל בתפארתו. את האהבה שיש בין האנשים, כולם מראים אהבה ומחבקים, ואני מרגישה שפה זו המציאות האמיתית שלנו."
איזה תגובות את מקבלת כשרואים קצינה בהיריון מתקדם?
"עד חודש שביעי לא שמו לב, המדים טשטשו את הבטן. התגובות תמיד ממש חיוביות. כשאני עוברת בבית חולים אנשים מברכים אותי ואומרים לי כל הכבוד, איכשהו זה עושה טוב לאנשים. מול המשפחות במפגש הראשוני זה לא משנה. כשהם רק מגיעים, באחד הרגעים הכי קשים בחיים שלהם, הם לא מבדילים מי מקבלת אותם, הם צריכים מישהו שיחבק אותם ויהיה שם בשבילם והם רואים כרגע דמות מצה"ל, אחר כך כשמכירים יותר יש תמיד תמיד תגובות חיוביות".
בנוסף למערך הליווי הצבאי, התמיכה, היא אומרת, מגיעה גם מהבית, מבן הזוג שלה, מההורים שמסייעים ומוציאים את הילדים כמה פעמים בשבוע, מהחברות, מהשכנות ומהסביבה. כמעט את כל המשמרות שלה בבית החולים, משמרות של 12 שעות, כמה פעמים בשבוע, היא עושה בלילות כדי להצליח להיות עם הילדים כמה שיותר. לדבריה, היא משתדלת להשאיר את הקושי והכאב בבית החולים ובבית פשוט להיות בבית, אך עם זאת התפקיד מגיע איתה גם הביתה, "הילדים יודעים מה אני עושה, וכששואלים אותם מה אמא עושה במילואים הם אומרים שאני משמחת אנשים שנפצעו".
ההחלטה להביא ילד לעולם, היא אומרת, הגיעה דווקא עכשיו, בזמן מלחמה: "היה לנו בראש להביא עוד ילד, אבל משהו במלחמה היה עבורנו זרז לזה. היו פה כל הקלישאות של הבייבי-בום. התשוקה הזאת שיהיה פה את הדור הבא, שנגדל אותם לערכים טובים, ולהרחיב את עם ישראל. עם כל העצב שמסביב - להמשיך להוסיף פה עוד חיים ועוד אור בעם שלנו. אני חושבת שמזל שיש לי ילדים בתקופה הזאת, כי יש לי סיבה לקום ולחייך. בימים הכי קשים ושחורים שעברנו בתחילת המלחמה היינו חייבים לקום בשביל הילדים שלנו, זה נתן לנו סיבה לקום בבוקר ולראות שיש גם טוב בעולם, כי החיים חזקים מהכול".