מאז השבת ההיא בשעת בוקר, אביב לא נפרד מהנשק של אבא, ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין ז"ל. משפחת ליבשטיין נמצאת היום (שלישי) בקיבוץ רוחמה היפהפה - ככה היה ניתן לתאר גם את כפר עזה שלהם עד לפני שבוע וקצת, עד שהאדמה רעדה ולקחה את אב המשפחה ואת הבן, ניצן - שנעדר. "אין כאן מישהו שלא הכיר את אופיר", סיפרה ורד אשתו. "לא רק בגלל שהיה ראש המועצה, אלא בעיקר בגלל שנשם את האנשים ואת המקומות - ממפלסים עד כפר עזה, מניר עם עד נחל עוז".
מלחמת "חרבות ברזל" - סיקור N12
- הרמטכ"ל: "אנחנו אחראים. המלחמה תהיה קשה וארוכה - אבל ננצח"
- בלינקן: ישראל תאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה
- פרסום ראשון: השיחה של נתניהו עם האלוף במיל' שהזהיר מהמחדל
- מייה בסרטון שביים חמאס: "תוציאו אותנו מהר"
ורד היא בכלל המקומית, זו שגדלה בכפר עזה כל חייה, בעוד אופיר גדל בכפר נטר. היא חשבה לעבור איתו למרכז, אבל הוא אמר ש"יש קסם בכפר עזה". כשאופיר רצה להיות מעורב יותר מבחינה פוליטית, ורד לא התלהבה, אך גם לא רצתה לקלקל את החלומות שהיו לו לחבל הארץ הזה. בחורף הקרוב הוא עמד לפזר בשדות קראוונים מדוגמים לתיירים, ומעל הכול, היה ה"דרום אדום" שלו ושל ורד. "הדבר הכי חשוב ב'דרום אדום' לא היה הכלניות", התוודתה ורד. "אלא שחוץ מקסאמים, יזכרו את האזור הזה גם כמשהו טוב. אומרים שעוטף עזה זה 95% גן עדן ו-5% גיהינום. עכשיו, המספרים התהפכו".
אביב, בנם של אופיר ז"ל וורד, סיפר איך הכול התחיל. "בשבת בבוקר היה 'צבע אדום'. אני זוכר שאבא לא הבין מאיפה זה בא. בחיים לא קרה שלא היה עדכון לפני". אביב מספר שלפתע אביו קיבל הודעה על חשש לחדירה. הוא לא חשב פעמיים - התלבש ויצא, וארבעה מבני משפחתו נשארו בממ"ד: ורד, אביב שהיה לוחם בסיירת גולני והשתחרר לא מזמן, עידן בן ה-14 ואורי הקטן, רק בן 9. בשכונת הצעירים בקיבוץ נמצא באותו הזמן הבן הרביעי שלפני גיוס, ניצן בן ה-19.
לא עבר זמן רב עד ששמעו את אבא אופיר יורה באקדח במרפסת. רק בימים שאחרי יתברר להם שאופיר הספיק לרוץ לנשקייה, להצטייד בנשק ארוך, ולרוץ משם לכיוון המחבלים שנחתו בקיבוץ עם מצנחי רחיפה. בדרך, נתקל באש המחבלים רק מטרים מהבית. "התקשרו מהמועצה אחרי שעה, באו בטענות ושאלו איפה אופיר. הם לא העלו בדעתם שקרה לו משהו", סיפרה ורד בכאב. "אז דאגתי כי ידעתי כבר שאימא שלי נרצחה". מעט אחר כך, אחיה של ורד עדכן בוואטסאפ שגם בנו נטע נהרג.
כבר כמעט שעתיים שהם לא שמעו מילה מאופיר. "לקראת 8:30 אני מתחיל לדאוג לאבא. אני פותח את המיקום של הטלפון שלו ורואה שהוא ליד הבית", שחזר אביב. "אחרי 10 דקות בדקתי שוב, והוא באותו המקום". אביב רץ למיקום שהראה לו הטלפון, וראה על הרצפה נשק, וגופה ליד. הוא מזהה על הנשק את השם של אבא, עם הדם שלו - ומבין שאביו נהרג.
בתוך ים האובדן שהתחיל לסגור עליה, ורד התמקדה במשימה אחת - לדאוג לניצן, שנמצא כמה מאות מטרים ממנה, בחדרו בקיבוץ, לבד. "תמיד היו לו חרדות מהמצב הביטחוני", אמרה ורד. "בכיתה ב' הוא היה במתקפת פצמ"רים לבד, ומאז הוא מאוד פוסט-טראומטי". ב-8:18 ניצן שלח לאימו הודעה ושאל איפה אבא אופיר - הוא הבין שקרה לו משהו. "אל תשקרי לי", כתב לה, "רק תגידי לי אם הוא מת". ורד ניסתה להכחיש, אבל ניצן השיב: "אני יודע, 'אני מרגיש'".
"אני מאבד מלא דם, אני הולך למות"
לכל אורך הזמן, ורד התכתבה עם בנה המפוחד שהיה בתוך הממ"ד, כשבחוץ - אין סוף יריות ודיבורים בערבית. ב-9:59 ניצן כותב לאימו: "תחזיקו מעמד", ואחרי 16 דקות דיווח: "הם פה בחוץ, יש קרב". סביב השעה 12:00 התריע שהם כבר בדירה שלו. ניצן החזיק את הדלת ולא שחרר. המחבלים לא הצליחו לפרוץ אותה, אבל חוררו את הדלת ביריות, שפצעו אותו. "קיבלתי כדור בעורק הראשי בירך", כתב. "אני מאבד מלא דם, אני הולך למות". במשך שעתיים ורד חיזקה אותו על קו הטלפון, והנחתה אותו לשים לעצמו חוסם עורקים בעזרת מגבת - אך הסוללה בטלפון שלו הלכה ואזלה, עד שבשעה 14:50 נגמרה.
ורד הייתה בטוחה שפינו את ניצן, אך בשיחה עם החמ"ל של הקיבוץ התוודעה שלא. "זו הפעם הראשונה שהייתי בשוק", שיתפה. "הרגשתי שהפקירו אותו". רק לקראת השעה 11:00 של יום ראשון, למעלה מיממה אחרי שהכול התחיל, לוחמי דובדבן הגיעו סוף-סוף לחלץ אותם מהבית. בריצה החוצה אל החיילים, עברו בני המשפחה ליד גופתו של אופיר, שהייתה מוטלת סמוך לבית. משם הם פונו, ללא יכולת לבדוק מה קורה עם ניצן, שנמצא באזור שבו התנהלו הקרבות הקשים ביותר באותה העת.
"אני מקווה לטוב בשבילי"
כשבעלה ואימה נרצחו, ובנה נעדר, ורד עדיין מצליחה לשמור על אורך רוח וחוזקה. "בגוף יש מקום מוגבל לאנרגיה", אמרה. "אם אשקיע אותה בכעס לא אהיה במקום של בניית המשפחה, של מה שנשאר ממנה". יש לה גם ביקורת כלפי הגורמים השונים - על האלופים שאופיר העריך כל כך היא לא מצליחה לכעוס, אך בפוליטיקאים היא כבר איבדה תקווה: "אנחנו מטומטמים שאנחנו נותנים לדבר הזה עוד להמשיך". ובמקום שהמדינה לא הייתה בו, היה נער אחד בן 19 שנלחם בכל כוחו מאחורי הדלת הירויה של הממ"ד, וכתב לאחיו: "אני מקווה לטוב בשבילי", וביקש ממנו שישמור על האח הקטן.