רביד צדיק (32) נשואה ליקיר ואימא לשני בנים, אזרחית עובדת צה"ל בתחום משאבי אנוש: "הייתי בקבע במשך עשר שנים שנים, חצי שנה אחרי השחרור התגייסתי כאזרחית עובדת צה"ל. אני מתעסקת בפיתוח של אנשי קבע, שיבוצים, קידומים, גיוסים לקבע מהאזרחות".
יקיר צדיק (44): "כרגע אני בבית, לא עובד. עבדתי כמנהל מכירות בעסק משפחתי של דודי שמש, העסק נסגר בחודשים האחרונים, בעקבות המצב הבריאותי שלי והעובדה שאני לא ממש עובד כבר שנתיים. יש לי פוסט טראומה, עברתי אלימות פיזית - פגיעת ראש בצבא כשהייתי חייל בסדיר, זו הייתה התעללות. כתוצאה מזה איבדתי את ההכרה. מאז פגיעת הראש לא חזרתי לעצמי במאה אחוז, וזה מלווה אותי מאז השחרור. במשך כל השנים אני מטופל אצל פסיכולוג ופסיכיאטר. לפני שנתיים הציעו לי טיפול של קנאביס רפואי בנוסף לטיפול הרגיל, זה גרם לי להתפרצות של מחלת מאניה דפרסיה".
רביד: "בקנאביס יש זן מעורר וזן מרדים. בהתחלה הפסיכיאטרית נתנה לו לפי מה שראתה לנכון, עדיין לא ראינו משהו חריג, יקיר אמר שזה מרגיש טוב ועוזר לעצבים, לדמיונות ולפלאשבקים. הוא השתמש בזה מאוד בעדינות בהתחלה כי זה היה חדש לו, רק בלילה לפני השינה כדי לישון טוב, בפעם השנייה שהלך אליה, אחרי חצי שנה, היא חידשה את הרישיון לשנה והעלתה את המינון. יקיר השתמש בצורה אינטנסיבית והתמכר לזה, זה הפך להיות במקום סיגריות. הוא טופל במשך שנה בקנאביס עם נוגדי דיכאון, הכל תחת משרד הביטחון ובמימונם.
"נוגדי דיכאון עם קנאביס זה שילוב בעייתי. למדתי עם הזמן שלא לכל אחד יתאים לקחת קנאביס ונוגדי דיכאון כי שניהם מעוררים. אחרי שהגבירו לו את המינון החלה התדרדרות של כל מיני התפרצויות זעם ועצבים, תוקפנות, אלימות מילולית, לא קישרנו את זה בהתחלה לקנאביס. עם הזמן הבנו שהוא מדבר דברים שלא קשורים אחד לשני ועושה מהלכים לא הגיוניים - קונה המון דברים שלא צריך ושולח הודעות לכל מיני אנשים, הוא איבד המון חברים. יש כאלה שלא יודעים על מה שהיה והתרחקו ויש כאלה שהבינו וחזרו. היו אמירות מצד יקיר שהוא הולך להתאבד. דברים שלא התאימו למי שהיה, אדם חברותי שהמשפחה הייתה מרכזית בחייו. לפני כן היו לו עצבים בגלל פוסט טראומה שידענו לחיות איתם אבל זה הפך למשהו אחר לגמרי.
"אז החלו להגיע החובות, הוצאה לפועל, כי הוא רכש המון דברים שלא קשורים אליו ושהאמין שהוא יכול ומסוגל לעשות את זה. כל המשפחה ניסתה לעזור אבל זה היה בלתי נשלט, כי לא היה עם מי לדבר. לפעמים הוא היה ממציא סיפורים על עצמו, ומספר דברים לא הגיוניים. היה לו תפקיד בכיר בעסק המשפחתי, הכירו אותו ספקים ולקוחות, זה פגע באמון שלהם, הוא היה תוקפני ועצבני מול לקוחות ואמר להם שטויות. בדיעבד הבנו שהוא לא איתנו. זה היה מאד מתעתע כי לא ידענו אם זה משבר גיל ה-40 או משהו אחר. הוא נהיה אובססיבי לקנאביס.
"פעם אחת הוא נעלם לנו, אמר שהולך להתאבד והלך לפסיכיאטרית שלו, אמר לה שרב עם המשפחה והחליט להיעלם להם. שלחתי מכתבים לפסיכיאטר המחוזי ולרופאה שתשנה לו את התמהיל. אמרו שאנחנו צריכים לערב משטרה ולהגיש תלונה אם אנחנו רוצים צו מפסיכיאטר לאשפוז. המשטרה גם ככה באה לפעמים כשהיה רב עם אנשים כדי להרגיע את השטח. שלחתי תיעודים של דברים שקרו, שלא יגידו שלא התרענו, אבל חוץ מזה לא היה מה לעשות. הפסיכיאטר לא חשב שצריך לעשות משהו חוץ משינוי בתרכובת. עד שחודשיים לפני האשפוז חברתי לחברה שקרובה ליקיר, היא היחידה שהרגשתי בנוח לספר לה הכול, והוא היה מקשיב לה. זו הייתה תקופה שהוא היה נעלם המון מהבית, ולא היה לנו איך להביא אותו למיון, כי היה כועס עלינו וטעון כלפינו, אבל היא הצליחה להביא אותו למיון הפסיכיאטרי, ומשם כבר ישר ראו את מצבו והוא התאשפז במחלקה סגורה. בתיק אשפוז כתוב שהוא אמר דברים לא הגיוניים, יקיר אובחן עם מאניה דפרסיה ותסמינים פסיכוטיים.
"יקיר אושפז שבועיים במחלקה סגורה. זה היה קשוח כי האשפוז הכניס אותו למסגרת כמו בצבא, עם כללים נוקשים וזה עורר אצלו את הפוסט טראומה. הוא עבד במטבח כחייל, והוא לא יכול היה לראות את המגשיות בחדר אוכל באשפוז, הכול התערבב והוא היה בוכה המון ומתקשר אלינו. היינו בדיסוננס כי הבנו שזה המקום שיאפשר לנו לקבל אותו בחזרה כשיש עם מה לעבוד בהמשך. כמה שכאב לי לשמוע אותו בוכה.
"אחרי השחרור באה הדפרסיה, הוא ראה לאיזו מציאות חזר: חובות, הוצאה לפועל, לקחו לנו את הרכב, וזה עוד יותר הכניס אותו לדיכאון. הוא עבד קשה 20 שנה ופתאום נשאר בלי כלום, מצב מאוד קשה גם לבנאדם רגיל שאין לו פוסט טראומה ומאניה דפרסיה. לצד כל ההחלמה הנפשית היה צריך להתמודד עם כל זה, פגישות אצל עו"ד וכו'. נכנסנו לחובות של כמה מיליונים טובים, העסק לא היה מה שהיה. יקיר היה דמות מרכזית בה. זה השפיע על המצב בבית כי ההורים שלו היו מתפרנסים מזה. התעסקנו בסגירה של החובות ובמכירה של הנכסים. מאז שהשתחרר הוא במעקב פסיכיאטרי קבוע, כל חודש. עכשיו אנחנו עם הפנים קדימה.
"משרד הביטחון כרגע לא הכיר בזה כנכות משנית וטוען שאין קשר בין עישון קנאביס לבין הפרעה בי-פולארית. יקיר לא מעשן קנאביס מאז האשפוז כי אסור לו, וכרגע לא התפרצה מאניה שוב אבל זה לא אומר שזה לא יתפרץ. אם לא יהיה בטיפול או במעקב זה יכול להתעורר עוד פעם. אני מכירה נכה צה"ל אחר שקיבל קנאביס עם נוגדי דיכאון וגם אצלו זה התפרץ והכירו בזה כנכות משנית. מבחינת הספרות המחקרית אין קשר סיבתי והם נדבקים לזה, אבל הם לא מסתכלים על המכלול. משרד הביטחון צריך לקחת על זה אחריות. כי בסוף הם נתנו לו תרופה ששיבשה אותו. אין לנו כרגע את הכוחות להתמודד עם תביעה, אולי בעתיד. יש לי כמה חברים שהם נכי צה"ל ואני מזהירה אותם מקנאביס, ואומרת להם שהם לא יודעים מה הילדים שלנו עברו. מבחינתי זו השליחות שלי שיידעו שלא לכל אחד זה מתאים. יש כאלה שהם לא מאה אחוז כי הם בפוסט טראומה או עם הפרעת אישיות וצריך לבחון בצורה הדרגתית, אם בכלל. שישכילו לפני שלוקחים טיפול תרופתי ושתהיה מודעות במשרד הביטחון, כי הנזק שיכול להיגרם הוא בלתי הפיך. אמרו לנו שאם היינו מחכים עם האשפוז יכול להיות שהוא כבר לא היה איתנו".
נשואים: רביד: "היכרנו דרך חבר משותף של יקיר. זה התחיל בהיכרות חברית. הייתי סטודנטית, למדתי לתואר ראשון. אני במקור מהקריות, ולא חשבתי שאם אכנס עם מישהו למערכת יחסים הוא יהיה מבאר שבע. הייתי בצבא קבע ויקיר בא מבאר שבע. לאט לאט זה התפתח למשהו רציני. הכרנו ב-2017 ותוך שנה התחתנו".
ילדים:
לביא שמעון (5): "באותה תקופה היו סיטואציות שלביא היה רואה איך יקיר זורק את הטלפון או נוסע במהירות, וניסינו לתווך לו בצורה הגיונית וגם לשמור על יקיר. הוא זוכר ופתאום שולף דברים מהעבר. בזמן האשפוז לא ראו אותו שבועיים ואמרנו שיקיר לא מרגיש טוב, אסור היה לו לפגוש אותם כי זו הייתה מחלקה סגורה. נעזרנו בגורמים מקצועיים. לילד זו טלטלה, בטח שהוא קטן".
אימרי יעקב (3): "אחרי האשפוז, כשיקיר חזר הביתה, אימרי פיתח חרדת נטישה. הוא היה צמוד אליו כי הוא היה בן שנה וחצי כשהכול התחיל. ברוך השם עכשיו יותר טוב. חשבנו שהוא הקטן, התינוק, לא ישים לב אבל זה היה ניכר".
מגורים: רביד: "גרים בבאר שבע, יקיר מאז שנולד ואני מאז שהיכרנו. התכנון היה שנגור אצל ההורים שלו ואז נעבור לאחד הבתים שהיה ליקיר. בית שהיה לו בעיות בתכנון בנייה. חיכינו לאישורים מהמועצה. תוך כדי הקורונה את הבית בעומר מכרנו, כרגע אנחנו עם ההורים שלו, גרנו איתם כל הזמן בבית גדול. גרים בקומה למעלה עד שהמצב יסתדר ונוכל למצוא בית שמתאים למשפחה".
מה אוכלים?: "תמיד עושים איתם קידוש, חגים. ההורים של יקיר זה העיניים שלו. היה חשוב לו תמיד להיות עם ההורים שלו, בדרך כלל אמא שלו מבשלת, זו התעסוקה שלה, והמטבח זה הטריטוריה שלה, ובכל מה שצריך אנחנו שם בשבילה".
חלוקת התפקידים: רביד: קודש הקודשים של אמא של יקיר זה המטבח, הכביסות, הקיפולים, ארונות בגדים וארונות מטבח. הבית משרת אותה. אנחנו כמובן עוזרים במה שאפשר". יקיר: "אנחנו פחות מנקים. בגדול הכל מהכל". רביד: "בגלל שהיא הרבה בבית היא תומכת בו ובמה שהוא יכול הוא תומך בה. מרים לה את הקניות וכו'. אנחנו עוזרים בדברים הטכניים והפיזיים, הם לא לבד וגם אנחנו לא, במקום של חממה".
תחביבים: יקיר: "פחות". רביד: "לצערי אין לנו תחביבים כרגע, אני מקווה שהוא יתפנה לזה נפשית, אולי ללמוד משהו שיפתח אותו, לחשוב על מסלול מחדש".
ערך מרכזי בבית: יקיר: "האוכל מנחם. מתכנסים סביב השולחן, משתדלים עד כמה שאפשר".
מלחמת חרבות ברזל: רביד: "נקראתי לדגל, זה היה מאתגר. גיליתי כוחות של לשלב גם וגם. פחדתי על הילדים ודמיינתי לאן אני לוקחת אותם אם נכנס לי מחבל הביתה. היתרון שאני גרה עם חמתי. בתחילת המלחמה עבדתי במסגרת צו 8 במילואים וזה היה קשוח מאוד, למזלי אני משרתת קרוב לבית אז כל יום הייתי בבית. יש הרבה הבנה מצד המפקדים. לי היה חשוב לחזור לעבודה, שיכירו את הסוגיה של יקיר, ושיידעו שאני מלווה אותו לוועדות, לפגישות ולהתייעצויות. הוא לא הולך לשום מקום לבד. אין שבוע שאני לא מלווה אותו למשהו תוך כדי העבודה. יש הרבה תמיכה מהמשפחה וההורים שלו, גם גיסתי עוזרת עם הילדים במה שאפשר. ההורים שלי גרים רחוק וזה היה לי חסר בתקופה הזו אבל כשהייתי צריכה הם התייצבו פה". יקיר: "אני ידעתי להכיל את זה כי אני רגיל. עברתי בצבא הרבה רעשים וזה החזיר לי פלשבקים של מה שעברתי. זה עדיין מטרגר. בינתיים מתמודד עם כדורים, שינה, שיחות עם פסיכיאטרית ופסיכולוג, אני מנסה להשתקם ולהרים את הראש מעל המים".
כמה משתכרים: רביד: "הכנסות שלי ויקיר הן קצבאות של משרד הביטחון וביטוח לאומי. היו לנו חובות של מיליונים והם נסגרו כי מכרנו הכול, היינו בלחץ כי היו איומים על עיקולים של הבית. היה בזבוז של כספים והעסק המשפחתי נכנס לקשיים, המצב הלך והחמיר. העסק נסגר, והחובות מאחורינו. עכשיו זה להתחיל מאפס, גם בפן האישי. יקיר בבית ואנחנו לא יודעים לאיזה כיוון הוא ילך כשיתחיל השיקום".
על מה רבים: יקיר: "כמעט ולא". רביד: "יכולה להיות מחלוקת על משהו שקשור בבית, אבל לא משהו משמעותי. אנחנו מבינים זה את זו. יש דברים שאני מבינה שהוא לא מסוגל". יקיר: "משתדלים להגיע להבנה משותפת".
סופי שבוע: יקיר: "לוקחים את הילדים לטייל קצת או לבריכה שקרובה לבית, או שנוסעים לצפון להורים של רביד".
זמן איכות זוגי: יקיר: "לאחרונה כבר פחות", רביד: "כשאנחנו נוסעים לצפון והילדים אצל אמא שלי אנחנו הולכים לטיול ביחד. אפילו אם נלך לסופר ביחד או לקניות זה סוג של בילוי. אולי שהילדים יותר יגדלו. אין לי איפה לשים אותם, הילדים קשורים אלינו מאוד, אולי בגלל שאנחנו הרבה בבית". יקיר: "אפשר לשים אותם ולצאת, יש להם טאבלטים, אבל אין אווירה כזו". רביד: "הייתה מלחמה וכל זה. פעם יקיר היה יוצא המון, היום כבר לא, אין לו חשק, לא הופעה, סטנד אפ או בר".
זכרון משפחתי נעים: יקיר: "בעבר היינו משתדלים לנסוע לבתי מלון. כשהילדים היו קטנים נסענו. אנחנו מנסים להינות מהיום יום עם הילדים לא מעבר".