"השטח כולו אש, עשן, כמות אדירה של יריות, ממש כמו שדה קרב, מלחמה ממש. וכאילו ברור לך שאתה כל שנייה יכול להיתקל", משחזר האלוף במיל' ישראל זיו. "אתה פשוט מחכה להגיב כמו חיה, כל החושים שכבר שנים שמנו אותם טיפה בארון, חזרו אלינו, ופתאום אני מוצא את עצמי עם נעם כמו אז. בשנייה אתה שם - אין פה התאקלמות".

ישראל זיו, נעם תיבון
עם נשק אישי ובלי דיבורים. ישראל זיו ונעם תיבון משחזרים את היציאה למבצע החילוץ

זה סיפור על דוגמה אישית, זה סיפור על רוח קרב, זה סיפור על רעות. שני לוחמים ותיקים, אלופים במילואים, חברים לנשק, שבבוקר שבת 7 באוקטובר נסעו לבד דרומה כשהכול מסביבם בוער כדי להציל את מה שאפשר, לחלץ את מי שאפשר - ובסוף-בסוף גם להגיע לבית אחד בקצה קיבוץ נחל עוז הכבוש, שבו היו סגורים בממ"ד בנו של אלוף במילואים נעם תיבון, אשתו ושתי הנכדות: שומעים את חמאס בסלון, נאחזים בהודעת הוואטסאפ שלו: "אני מגיע".

עצירה ראשונה - קיבוץ מפלסים. "במקום הזה יש קרב בין כוחות ימ"מ לבין מחבלים", מסביר תיבון. באותו יום הוא הוריד שם את אשתו גלי למיגונית וממשיך דרומה, אבל הוא לבד: "אני בלחץ מטורף. כי הבן שלי שם ואני רוצה להגיע לנחל עוז. יש כאן צוות ימ"מ שבדיוק גמר לחימה. ואני בא אליהם ואני אומר, 'חבר'ה תנו לי, אני רוצה להצטרף אליכם, בואו נעלה. הבן שלי יש לו מחבל בבית - זו הייתה ההודעה שקיבלתי'. המפקד מתחיל להגיד 'אני צריך אישורים', ואז אחד החיילים הגיבורים, זעפרני, אמר, 'יאללה נעם עזוב, אני לא מחכה. בוא, אני איתך'. ואנחנו נוסעים שנינו".

ישראל זיו, נעם תיבון
"'ישראל שמע, אני צריך להגיע לנחל עוז, אתה לוקח אותי?'. נעם תיבון וישראל זיו

"תבטיח לי שאתה הולך לחלץ את אמיר"

לפני הכניסה לנחל עוז תיבון רואה כוח של מגלן שנפל על מארב של מחבלים ויש שם שלושה הרוגים, ביניהם סגן מפקד מגלן חן בוכריס. "ירדתי עם הג'יפ, נכנסתי לשטח, רצתי אליהם, פזצט"א, יש לי אקדח ביד, זעפרני הגיבור יחד איתי. בשלב הזה אני מבין שהאקדח לא שווה כלום. אני לוקח את הנשק והקסדה של בוכריס, אנחנו הורגים כאן בערך שבעה מחבלים. יש כאן גם כוח צנחנים שעוזר לנו. זה קרב טווחים קצרים".

אתה מעמיס שלושה פצועים על הרכב...

"כן".

ואתה בעצם חוזר אחורה.

"נכון. אבל אם לא הייתי עושה את זה החייל היה נהרג, מת מפצעיו".

שם מחכה הבן שלך עם המשפחה והנכדים שלך בתוך ממ"ד, מחבל בסלון... ואתה עושה רוורס.

"תקשיב, אני לא עושה רוורס. אני עושה מה שצריך לעשות לוחם ומפקד. אני מפנה פצועים. אני ידעתי שגלי שם, הייתה לי תוכנית בראש. ידעתי שאני חוזר לפה איכשהו. ואני מגיע לפה, אני צועק לה 'גלי, גלי', היא יוצאת, אני אומר לה 'גלי, תפני אותם במהירות לאשקלון, יש כאן חייל פצוע קשה'. גלי קופצת על האוטו והיא אומרת לי, 'אבל אתה מבטיח לי שאתה הולך לנחל עוז לחלץ את אמיר'. ואני אומר, 'בטח'".

"עלה כבר, למה אתה מחכה"

גם האלוף במילואים ישראל זיו היה באותה שעה בדרך דרומה. בן 66 עם אקדח ושתי מחסניות, ועדיין מכונת מלחמה. "רצתי הביתה, עליתי על מדים, לקחתי את האקדח וטסתי לפה. בכניסה לאנדרטת 'חץ שחור' נתקלנו בכמות אדירה של מחבלים. ניהלנו שם קרב. בשלב מסוים כשזה קצת שכך, קיבלתי טלפון שיש אנשים במצוקה במיגונית של מפלסים. אז רצתי לפה, ואני נכנס עם אקדח שלוף, ופתאום יוצאת אשתו של נעם - היא הייתה מופתעת, ובקיצור הסבירה שלי שנעם פה והוא מחלץ".

ואז הבנת פעם ראשונה שיש פה סיטואציה עם הבן שלו.

"כן". ותיבון מפרט: "ישראל היה מח"ט שלי. הוא היה מח"ט 35 כשאני הייתי מג"ד 202. ואני אומר לו 'ישראל שמע, אני צריך להגיע לנחל עוז, אתה לוקח אותי?' הוא אמר לי את המשפט הכי כיפי שיכול להגיד: 'עלה'. ככה, פשוט. אני אומר לו 'ישראל, אני כאן בא מהיתקלות, יש שם שלושה חבר'ה שנהרגו. זה קרב'. הוא עושה לי את הפרצוף שלו שאני מכיר מאז שהייתי מג"ד שלו והוא אומר לי 'עלה כבר, למה אתה מחכה'".

ישראל זיו, נעם תיבון
"הבן כתב לי - יש מחבל בבית". תיבון עם ישראל זיו

וזיו נזכר: "הייתה פה אנדרלמוסיה, היו מעט מאוד כוחות". תיבון מדגיש: "היינו רכב לבד על הכביש, בוא נגיד את האמת. רכב לבד על הכביש. אקדח, ו-M16. זו הייתה הנוכחות הישראלית פה. הייתה כאן דלילות גדולה של כוחות. זה דבר שעוד יצטרכו לחקור אותו - גדודים שהיו צריכים להיות כאן על הקו היו באיו"ש ואבטחו כל מיני אוהלים וכל מיני חווארה". זיו מתערב ואומר: "לא להיכנס לזה", ותיבון מסכים: "אני לא איכנס לזה עכשיו".

עם הקנה מחוץ לחלון: "מוכנים להיתקלות"

בתוך האוטו תיבון משחזר: "מאותו רגע הפכנו להיות צוות קרב. לא היו שם דיבורים באוטו. ישראל נוהג, הוא מאוד ממוקד, אני עם הקנה בחוץ, ואנחנו שנינו מוכנים להיתקלות. לא דיבורים, לא חוויות, לא כלום. צוות קרב", וזיו מעריך: "טסנו על 140 קמ"ש בסיבובים, לא היה לנו מושג מתי ניתקל, מה הסיטואציה. פשוט רצנו על בליינד. ניסינו רק לחפש כוח שיסייע לנו, מתוך הבנה שאם לא יהיה כוח נצטרך לפעול לבדנו".

ובינתיים אתה מדבר עם אמיר מהממ"ד?

תיבון: "כן. אי אפשר לדבר, זה רק טקסטים. וגם בשעה האחרונה היה קשה מאוד כי כבר לא הייתה לו בטרייה. אני נוסע ויש בי חוסר ודאות, למרות שבפנים נראה לי אני מרגיש שהוא בסדר".

מה הוא כותב לך?

"יש מחבל בבית".

וזיו מוסיף לשחזר: "חברנו בעצם לכוח של צנחנים. התחלנו לשכנע אותם לבוא איתנו. נועם ואני אמרנו להם 'חבר'ה, המשימה היא שחרור של נחל עוז ותבואו איתנו'".

בכניסה לנחל עוז קורה דבר בלתי צפוי: שני האלופים נפרדים. "אני הבנתי שיש פה מספיק כוח, ועם נעם אין פה פיקוד יותר טוב מזה", מסביר זיו. "אמרתי לו שאני ממשיך הלאה לכיוון של בארי ולכיוון המסיבה". ותיבון מנמק: "אתם צריכים להבין, אין סחבקיאדה. יש מלחמה. הוא במשימה, אני במשימה, ביי, להתראות, זהו. לא מבזבזים דקה".

"באתי לשחרר את כל הקיבוץ"

בשעה שישראל זיו עלה על הג'יפ וחצה את הדרך לכיוון סעד ובארי, נעם תיבון נכנס לקיבוץ עם כיתת הכוננות, צוות היס"מ, מגלן וסיירת גבעתי. "אתה צריך להיכנס לכל בית לראות שאין בפנים מחבלים, להודיע לאנשים שנמצאים בממ"ד שכוחות צה"ל הגיעו, זה נורא חשוב. ואחרי זה לעשות את זה בצורה שאתה יודע שלא יורים לך בגב".

ולכן אתה לא יכול להגיע ישר לבית של הבן שלך.

"בחיים לא הייתי הולך ישר לבית של הבן שלי. כי יש כאן עוד הרבה אנשים אחרים שנצורים. אני באתי לשחרר את כל קיבוץ נחל עוז, לא רק את הבן שלי. שיטת העבודה זה חיפויים - כוח נכנס, סורק בית, מחפה לצד השני, כוח נכנס, סורק בית, מחפה - וככה הם מתקדמים המגלניסטים האדירים האלה".

ישראל זיו בשטח חילוץ הצעירים שנמלטו מהמסיבה
"אלה מראות שאני כל השירות הצבאי שלי קיוויתי לא לראות". ישראל זיו נזכר במבצע החילוץ

"ילדים בהלם, משותקים, בלי דמעה"

ישראל זיו ממשיך בינתיים לקיבוץ בארי: "פה היה רכב של מחבלים שדהר לפה לתוך השער ונפגע. כל צוות כזה שנכנס לתוך היישוב המשימה שלו היא בית זה וזה, שמעת יריות כי כנראה הייתה לו היתקלות, ואחרי עשר דקות ראית אלונקה רצה החוצה כי מישהו מחיילינו נפצע או נהרג, המון פצועים. כמה דקות אחרי כן הייתה מגיעה משפחה - אימא יחפה עם מעט בגדים עליה, בדרך כלל עם שני ילדים עליה ועוד ילד שאוחז בה. לפעמים אבא, לפעמים לא. הילדים בהלם מוחלט, הם לא בוכים. משותקים, בלי דמעה".

והוא מודה בכאב: "אלה מראות שאני כל השירות הצבאי שלי קיוויתי לא לראות. זה בכלל הסיבה למה נשארתי בצבא. אני בן להורים ניצולי שואה. לא חלמתי על קריירה צבאית, היו לי תוכניות אחרות אבל תמיד נשארתי בגלל גודל האחריות. ולראות מראה כזה, שבעצם נכשלנו כמערכת, לא הצלחנו להגן על הבתים שלהם..."

"דבר כזה לא ראיתי"

"בסביבות חמש, בין ארבע וחצי לחמש וחצי, אני לוקח את האקדח וטס למסיבה. מהירות שאפילו מכמונת לא יודעת לעלות עליה", זיו מציין. "החתירה שלי הייתה להגיע לאזור של הילדים האלה, לנסות להציל חלק מהילדים. זיהיתי רכב ריק. דווקא הוא לא היה פגוע ולא היו גופות בפנים, והנחתי שיכול להיות שיש פה ילדים שברחו מהרכב מהפחד. התחלתי לצעוק בעברית שזה צה"ל ואתם יכולים לצאת. היו שני ילדים ששכבו, כיסו את עצמם עם ענפים, והם יצאו מבוהלים לחלוטין. הוצאנו אותם לצומת ואז עם ליווי שלחנו אותם. והיו כאלה עוד כמה. מהמעטים ששרדו".

בשטח הוא מוסיף לתאר: "פה כל זה היה ים של מכוניות. ומתוך המכוניות האלה ולידן שכבו עשרות ילדים. הרוגים. אני ניגשתי אליהם, אני עברתי פה רכב-רכב. וניסיתי לראות אם יש ילדים חיים. וברגע שראיתי שאין פה חיים והתחיל לרדת החושך, אז התקפלתי, הייתי לבד - קודם היה פה טנק, הטנק התקפל מפה, נשארתי כאן לבד. תשמע, אני הייתי באסון צור, כשהייתי מפקד אוגדה חדרו אלי לאלי סיני. כשהייתי מפקד צעיר הייתי במשגב עם, בין הראשונים שהגיעו. כל החיים שלי ראיתי אירועים. דבר כזה לא ראיתי. לא ראיתי".

נעם תיבון משחזר את הקרב ליד בית משפחתו בנחל עוז
"באתי לשחרר את כל קיבוץ נחל עוז, לא רק את הבן שלי". תיבון ליד בית משפחתו
נעם תיבון משחזר את הקרב ליד בית משפחתו בנחל עוז
"פה שכב מחבל, ופה שכב לוחם גיבור". תיבון בשבילי נחל עוז

בנחל עוז בינתיים הכוח מתקדם: "התנועה היא כמובן לא על השביל. אלא התנועה היא דרך החצרות הפנימיות", מסביר תיבון. "השביל הוא שטח השמדה". ליד הבית של בנו הוא משחזר: "אנחנו מגיעים לפינה הזאת ומבצעים תנועה, ואז חוזרים ומגיעים לבית של אמיר".

אתה אומר לו "אני מתקרב"? אתה מסמס לו משהו?

"אין לי תקשורת איתו", הוא עונה ומצביע ליד הבית: "כאן שכב מחבל. כאן שכב מחבל. כאן שכב מחבל. כאן שכב לוחם ימ"ס גיבור, גיבור, גיבור. ובעצם אני ניגשתי ישר לחלון של הממ"ד. באתי לפה, דפקתי. והחיים שלי השתנו לטובה. אמרתי 'אבא הגיע' וגלי הקטנה אמרה 'סבא בא'".

נעם תיבון ליד חלון הממ"ד של משפחתו בנחל עוז
"ניגשתי ישר לחלון של הממ"ד, דפקתי. והחיים שלי השתנו". תיבון ליד הממ"ד

תחקיר: מאי פכט