תמיד הייתי ילדת חוץ. נולדתי בירושלים בבית ליוגה שהקימו הוריי. אבא שלי פתח את בית הספר הראשון ליוגה בישראל, והיה מורה וגורו, כשהאופן שבו הוא חי קשור מאוד בבחירה שלו לחיות בהווה ולא להתעסק בעבר - דרך חדשנית בשנות ה-80 בישראל. הוא נסע להודו בשנות ה-70 וקודש שם על ידי הבאבא שלו והחליט להביא את השיטה לארץ. בבית של אבא שלי כל הקירות עם תמונות של הבאבות שלו. הוא אומר שזה לא משנה איפה הוא גר, בווילה, במרתף או באוהל צבאי - איפה שהוא נמצא זה הכי טוב, כי זה מה שהוא צריך וזה המקדש שלו.
כשהייתי קטנטנה ההורים שלי החליטו להתקרב לטבע ולעבור למושב בצפון הארץ. זה היה מושב חצי דתי ולכן היינו שונים מכל הסביבה. היינו די חייזרים, ואף אחד לא ממש הבין מה ההורים שלי עושים. אני זוכרת שמאוד התביישתי. כשילדים רצו ללעוג לי הם היו קוראים לי נגה יוגה. גם על שם המשפחה שאבא שלי המציא היו צוחקים כל הזמן. כל כך רציתי להיות עם שם משפחה רגיל כמו שאר הילדים. היום אגב אני לא יכולה לחשוב על אף שם אחר עבורי. כשהתחתנתי עם בת זוגתי היה ברור שאני לא משנה את השם.
אני זוכרת שאבא שלי השתגע מהעובדה שהגן חלבי בגלל ענייני כשרות. אני בעיקר לא הבנתי למה רק הבנים מתפללים. בגיל חמש נכנסתי לחינוך הקיבוצי, שם המשכתי להיות ילדת חוץ עד התיכון. אני זוכרת שגם שם אף אחד לא ידע מה זו הגבינה הבולגרית המוזרה שאנחנו אוכלים - שבעצם היתה טופו. מבחינתי זה הדבר הכי רגיל בעולם, יחד עם מנגו לאסי.
ההורים שלי התחתנו באשראם בבגדים כתומים ופרחים. אותנו הביאו לשם כשהיינו קטנים כדי שנקבל שמות שיברכו אותנו. אף אחד לא זוכר מה היה השם שלי - ככה זה הורים היפים. תמיד התפדחתי כשאבא שלי הגיע לכל מקום עם שראוול, כשכל האבות מגיעים במדים. היום זה מצחיק אותי. אני אוהבת שהוא מגיע בבגדי הגורו שלו. אני חושבת שדווקא היום, כאדם בוגר, אני זוכה לקבל מהפירות האלו של ההורים היוגים שלי. הפרספקטיבה שלהם על העולם היא מאוד שונה. הם הלכו לגמרי למקומות אחרים בתרגול. אמא שלי עד היום מכשירה מורים ליוגה ונמצאת בעולמות הבודהיזם ואבא שלי בעולמות הטנטרה.
משהו שסבלתי ממנו היה העובדה שהיו אנשים זרים בבית שלי חלק גדול מהזמן. הבית שלנו היה נעשה לאשראם בחודשי הקיץ ואני נשלחתי לסבתא, או שהיו פשוט נותנים את החדר שלי והייתי ישנה עם ההורים. היה לי קשה. בנוסף, אח שלי גדול ממני בשש שנים אז לא חווינו את זה יחד. לגדול עם ההורים היוגים שלי לא היה תענוג גדול, בעיקר כי הם התגרשו כשלמדתי בבית הספר היסודי. עם זאת היום אני רואה את הפער כשחברים צריכים לתווך ולהסביר כל כך הרבה להורים שלהם שמעולם לא נגעו בעולמות הרוח, ולי יש הורים שאומרים לי שאם אני רוצה "היי" אמיתי אז כדאי לי לעשות מדיטציה. והם יודעים על מה הם מדברים.
ההורים שלי גידלו אותנו באופן מאוד עצמאי, כלומר הם היו בשלהם לטוב ולרע, ואנחנו היינו בשלנו. עד היום זה ככה. אבא שלי אומנם כבר בשנות ה-80 לחייו אבל מאוד ברור לו שהחיים שלי הם שלי. יש בזה יתרונות: כשיצאתי מהארון לא נאמר לי שום דבר ביחס לזה. רק שבתור ילדה הרגשתי מאוד לבד. יום אחד כשהייתי בת שש אבא שלי שיתף אותי שהוא נוסע עם החברה החדשה שלו להודו לאשראם שלו וחזר אחרי חצי שנה. בקושי זיהיתי אותו. אני זוכרת שהוא היה שולח לי גלויות (עד היום יש לי אותן). פעם, בזמן שטייל קיבלנו חבילה בדואר ובתוכה קוקוס. מאוד התרגשתי אבל לאכזבתי הקוקוס היה רקוב.
אני מרגישה שהמלחמה והתקופה שקדמה לה הפגישה את כולנו עם חוויות של שכול וטראומה שקשורים במרחב הזה שאנחנו קוראים לו בית. מתוך הצורך שלי להישיר מבט למקומות האלו בסיפור הפרטי שלי הבנתי שאני בוחרת להיכנס לתהליך עם אבא שלי - גם מתוך איזו תחושת דחיפות של החיים קצרים, כי אבא שלי אדם מבוגר, ניצול שואה בשנות ה-80 לחייו, ובעיקר כי אבא שלי מאז ומתמיד מדבר על החיים והמוות בהקשר של ארעיות ונצחיות, ולמעשה זו דרך החיים שבחר אי שם בשנות ה-70 וקשורה בעיניי גם בדרך ההתמודדות עם הטראומות שלו.
אבא היפי אומר שהוא עובר כל שנה-שנתיים בית ומקום, כי אי אפשר להתרגל לשום דבר. לפני עשור נסעתי להודו והוא כבר היה מבוגר וידע שלא יגיע יותר להודו כנראה, אז הוא ביקש ממני שאסע עבורו לאשראם. אני זוכרת שהייתי עם חום מטורף בתקופת מונסונים, כשכמעט כל התיירים לא נמצאים באזורים האלו, אבל לא הייתה לי ברירה כי הייתה לי טיסה מדלהי למומבאי. נסעתי לילה שלם לדלהי מהצפון ועוד מונית של ארבע שעות אל גנשפורי ומשם לאשראם של אבא שלי. מיד כשהגעתי הבראתי. זה קרה ברגע. פתאום הבנתי שיש כפר שלם שיש בו את הריח של אבא שלי ואת האנרגיה שלו. זה המקום שהרגשתי בו הכי בטוחה. הסתובבתי לבד גם לפנות בוקר בשביל ללכת לתפילות. הרגשתי כמו בת מלך.
כבר 15 שנה שהוא לא מלמד וממשיך בעבודה היומיומית שלו במה שהוא מכנה "מקדש". כבר כמה שנים ששמעתי ממנו את החשש שהוא ימשיך מכאן והידע יעלם - והצעתי לו שאבוא אני ללמוד אצלו את התורה. אנחנו משננים יחד חוכמה עתיקה על תדרים שמתקיימים בפנים ובחוץ. הקונפליקט מתחיל כשאנחנו נזכרים שאני גם הבת שלו, ובכובע הזה אני זקוקה לשוב אל העבר ולדבר על החשש לעתיד לבוא. את הפגישות איתו הקלטתי, והן חלק ממיצג סאונד "לחפש בתוכך מים" שיוצג בתערוכה של בוגרי תואר שני באומנויות בבצלאל.
ביצירה הזו אני בעצם מגיעה כדי להתמודד עם הטראומות מהעבר והחשש מהעתיד: מהזקנה. הורים ליוגה שמזדקנים זה דבר כי הגוף ביוגה הוא משמעותי. לשמחתי אבא שלי עדיין עומד על הראש כל יום. ועם זאת, כמו אצל כולם הגוף מזדקן. אבא שלי עוסק הרבה במוות והיצירה התחילה מתוך הפחד הזה שהוא כל הזמן מנכיח שבקרוב הוא לא יהיה בגוף שלו, ואני מנסה להבין באיזה אופן הוא יהיה. זה נוגע בכל חרדות הנטישה שחוויתי ממנו בילדות, רק שהיום יש לי כלים להתמודד שלא היו לי אז. היצירה משלבת את הרוח והלימוד שאבא שלי מעביר לי כמו ירושה (להיפים כמו אבא שלי זו באמת הירושה היחידה שיש), ובתוך זה נכנסים הצלילים של החיים: המיקרוגל, נעלי בית, והזמזומים של אבא שלי - שהוא גם גורו וגם איש שנולד בסופה של מלחמת העולם השנייה בבולגריה, גדל ביפו של קום המדינה, וכבר כנער עזב את הבית המאוד לא פשוט שנולד לתוכו וחיפש אחר מקדש פנימי שישמור עליו. בדרך לא דרך הגיע אל היוגה והרגיש בבית.
בדומה למפגשים גם מבנה היצירה הוא לא לינארי אלא ספירלי במהות שלו. אין מבנה סדור. מבחינת המיצג הוא מינימליסטי. החומר שלי הוא סאונד ואור. יצא שהמיצג מדברי וזה הרגיש כמו במקרה, רק שפתאום השם זה קיבל המון משמעות. יצרתי מרחב שמרגיש לי כמו הזמנה לשבת רגע, לעצום עיניים, ולהסכים לחפש בתוכנו מים.