השבת אנחנו מציינים שבועיים מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", שנפתחה במתקפה קטלנית על יישובי עוטף עזה. יחד עם מדינת ישראל כולה, הניצולים מפסטיבל ה"נובה" שנערך באותו זמן בקיבוץ רעים מנסים לעכל את האסון שעברו, כאשר חלקם רק מתחילים לעכל ולעבד את הטרגדיה. בזמן שאלפי המבלים נסו על חייהם, היו עדים לרצח חבריהם ונפצעו או נהרגו מירי המחבלים, אלפי הורים מודאגים, בני משפחה וחברים היו מצויים ברגעי אימה ארוכים, במהלכם לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם, והתפללו בחוסר אונים למעט בשורות טובות.
ירון (שם בדוי), בן ה-21, לוחם ביחידה מובחרת שהיה בשבת אחת בבית. אביו, ויקטור, היה בחופשה ארוכה ביוון, ובדיוק התכונן לחזרה ארצה. כל אחד מהם סיפר לנו על רגעי האימה מהצד שלו, והתוצאה - לא פחות ממצמררת. ירון איבד את חברו הקרוב ביותר, ויקטור התפלל שיזכה לראות את בנו בן החיים. בנחישות ובתושיה הציל ירון 12 מבלים, וויקטור עדיין מזכיר לבנו כי "כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו". סיפור של הישרדות, תקווה, ובחירה עיקשת בחיים, שמסופר שעה אחרי שעה - מצד האבא, ומצד הבן.
06:30 - ההתחלה
ויקטור מנהל בית-ספר לשיט. שבוע לפני המתקפה הוא נסע יחד עם 80 מחברי המועדון שלו ליוון, והטיסה שלו חזרה ארצה נקבעה ליום שבת, ה-7 באוקטובר, בשעות הערב. "בשעה 06:30 קיבלתי טלפון מהבן שלי, זה כבר היה נראה לי מוזר", הוא מספר. "אני שומע אותו מאוד נסער, צועק לי ׳אבא, אבא, איפה אתה?׳. אמרתי לעצמי שאם הבן שלי צועק לי איפה אני כשהוא יודע שאני ביוון, כנראה שמשהו קורה. ניסיתי לקבל עוד פרטים כי הקו היה מאוד משובש והשיחה נותקה, אבל לא הצלחתי להשיג אותו במשך שעה. רצתי לאינטרנט והתחלתי לראות בחדשות את הדיווחים מהאזור. הבנתי שיש טילים, ואמרתי לעצמי שזה בטח לא כזה נורא - יש כיפת ברזל ואנחנו יודעים מה לעשות. רק יותר מאוחר הבנתי מה קורה, וניסיתי להתחיל לקשור את הקצוות כדי להבין איפה הוא".
עד השעה 06:30, בילה ירון יחד עם 8 מחבריו הקרובים ביותר, כולם לחומים, באחד אירועים "יוצאי הדופן" שהיו בארץ, לדבריו. "זו באמת הייתה מסיבה מושקעת, זו לא הייתה מסיבה רגילה", הוא אומר. "היה ממש כיף עד סביבות ארבע-חמש, ומאז חיכינו רק שתתחיל הזריחה, כי אלו השעות הכי נחשבות של המסיבה. בשש וחצי הכל התחיל".
ירון וחבריו גדלו ביישוב בדרום הארץ, מרחק של כחצי שעה מיישובי העוטף. שניים מחבריו הקרובים ביותר גדלו בקיבוץ רעים, וירי רקטי הוא לא עניין חריג עבורם, לדבריו. "צבע אדום ראשון. בהתחלה צחקנו על זה", הוא מודה. "כולנו מכירים את זה, כולנו חווינו את זה, לא איזה משהו חריג. החבר׳ה נבהלו ורצו למיגוניות, נשכבו על הרצפה, ואנחנו היינו די באיזי. אמרנו אוקיי, צבע אדום, נתקפל מכאן, נגיע למרחב מוגן. היו רק אזעקות ויירוטים מעל הראש שלנו. אחרי 20 דקות כולנו מקבלים הודעות שאנחנו מוקפצים ליחידות. אנחנו לוחמים מגבעתי, צנחנים, קומנדו, מגלן. אמרנו אוקיי, אנחנו מוקפצים, אבל לאן? לא הבנו מה קורה, לא שמענו על מחבלים או על חדירה, רק צבע אדום וטילים. יש לנו שני חברים טובים מקיבוץ רעים, אז אמרנו טוב, ניסע אליהם, יש להם ממ"דים בדירות אז נהיה אצלם. כשהגענו אליהם הם בכלל ישנו, צחקנו עליהם, אמרנו להם ׳בוקר טוב, צבע אדום׳. ישבנו כולנו בסלון, ואז קיבלנו התראה מחמ"ל שיש מחבל בקיבוץ רעים".
07:30 - הפשיטה
לאורך כל אותם הרגעים עדכן ירון את אביו בנעשה בקיבוץ, אך כשהתחילה הלחימה נותק הקשר בין השניים - וירון המשיך להילחם לבד. "ברגע שהתחיל הירי הם רצו לקיבוץ, כי אחד החברים הלוחמים גר ביישוב והיה לו נשק בבית. בדרך הם אספו עוד 25 חבר׳ה מהמסיבה, וחילקו אותם לשני ממ"דים נפרדים", מספר ויקטור.
ירון מוסיף: "אמרנו טוב, כולנו לוחמים, יש פה מחבל אחד ונשק אחד, זה לא כזה קשה, נוריד אותו בשלב מסוים. עדיין צחקנו על זה, לא הבנו מה יש בחוץ ומה הולך. נשארנו בסלון, ואחרי רבע שעה שמענו צרור מרחוק. לא ידענו אם זה המחבל, אבל הבנו שיש מישהו ביישוב. באזור הזה כל הזמן יש ניסיונות חדירה, נגיעות בגדר, זה משהו רגיל, אבל עד הצרור היינו בטוחים שזה לא אמיתי.
"באזור הזה כל הזמן יש ניסיונות חדירה, נגיעות בגדר. אבל עד הצרור היינו בטוחים שזה לא אמיתי"
"לא עוברות 5 דקות, ושניים מהחברים שלי, גיא ובן (שם בדוי), עומדים בדלת. הם דורכים כדור לקנה, וכולנו מחכים בסלון, עדיין צוחקים על המצב בחוץ. הבאנו את החבר׳ה שהגיעו לרעים מהמסיבה, ופיצלנו אותם ל-2 דירות. כל ממ"ד הוא בגודל של כלום, ממש 2.5 מטר על 3, אבל כולם היו מהצפון ומהמרכז והם נורא נבהלו מהאזעקות. הכנסו אותם, אנחנו המשכנו לשבת בסלון, ואז הכל התחיל".
07:45 - תחילת הלחימה
החל מהשעה רבע לשמונה, ניהלו גיא וחבריו לחימה של ממש. במשך שעות ארוכות הם היו נצורים בממ"ד הדירתי יחד עם עוד 12 מבלים נוספים, ותוך כדי שהם "מקבלים את המוות", לדבריו, הם לא הפסיקו להילחם על החיים. באותן שעות ירון היה מנותק קשר מהוריו - שהשתגעו מדאגה בדרך ארצה.
"קיבלנו צרור לתוך הבית. אנחנו מתכופפים למטה, אני תופס את גיא והוא תופס אותי, והוא אומר לי ׳חצי דקה אני מגיע. תכניס את כולם, אני נשבע לך שאני חוזר עוד חצי דקה׳. הוא היה בלי נשק וממש רבתי איתו. ניסיתי לתפוס אותו, אמרתי לו ׳אחי, יש פה מישהו עם נשק חם׳. לא ידענו כמה הם בחוץ. בדיעבד גילינו שהיו עשרות שפשוט חיכו, אשכרה חיילים. לא כמה ׳פלנגות׳ שבאו. חיילים חיילים, עם וסטים, ציוד, אקדחים, טילים. אמרתי לגיא שיכנס ושנלחם מכאן, כי אנחנו לא יודעים כמה הם. אבל הוא התעקש. רבנו פיזית, ואז עוד צרור על הבית. נכנסנו לממ"ד, ולא עוברת דקה ואנחנו שומעים בעיטה בדלת. 4 כדורים, נפילה. 4 כדורים, נפילה. 4 כדורים, נפילה. שמענו את הקול של גיא ובן והבנו שהמחבלים כנראה מטר מאיתנו. אחרי שניה שומעים כמו בקבוק בירה שמתגלגל, ופיצוץ. רימון הלם. בן יצא מהחלון וטיפס על הגג, אבל גיא נפגע מההדף של הרימון ומכדור בבטן. הוא דידה לחלון אבל לא הספיק לצאת. שם הוא נהרג".
"נכנסנו לממ"ד. לא עוברת דקה ואנחנו שומעים בעיטה בדלת. 4 כדורים, נפילה. 4 כדורים, נפילה"
באותם רגעים הספיק ירון ליצור קשר עם אביו, עד שנותקו כל הקווים באיזור. "זה היה לכמה שניות", נזכר ויקטור. "אני שומע אותו מאוד נסער. הוא רק אמר לי שגיא נפגע. הוא כתב לנו כמה דקות קודם שהוא במרחב מוגן בלי קליטה ושהכל בסדר, אבל אז הוא אמר לי על גיא ושוב נותקה השיחה. לא הצלחנו להשיג אותו מאז, והטיסה שלנו הייתה רק בשעה שש בערב. מה שעבר עלינו באותן שעות זה... אי אפשר לתאר את זה במילים".
ירון כבר נצור בממ"ד, מתחיל להבין שהם תחת מתקפה. "היה בומים מטורפים שהרעידו את החדר בצורה לא הגיונית. לא הבנו שגיא נהרג ושבן טיפס לגג, רק שמענו בומים ויריות. הבנו שיש קרב", הוא אומר. "היו איתנו חבר׳ה מהנובה שהבאנו אותם מהמיגונית. הם היו תחת השפעה ממש קשה של סמים פסיכדליים, אסיד או lsd, משני תודעה. הם אכלו שם התקפי חרדה ופאניקה והתחילו להקיא אחד על השני. כמה שניסינו להרגיע את המצב הם לא קלטו איפה הם, אנחנו היינו סחים מהאזעקה הראשונה, אבל אני לא רוצה לדעת מה הם חשבו וראו בתוך החדר".
08:00 - סיר לחץ
שעה וחצי מאז האזעקה הראשונה, וכחצי שעה מאז שנכנסנו לממ"ד, מתחילה המתקפה על הדירה בה ירון נמצא. "זה היה רגע מאוד קשה", הוא אומר. "שמענו 4 קולות של מחבלים מחוץ לבית, והם הגיעו ישיר לדלת. לא עברה שניה והם ניסו לפתוח את הממ"ד. הם צרחו בערבית, קיללו. אני ורועי (שם בדוי), החבר השני שאיתי, מחזיקים את הדלת ביחד. אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, והבנו שזהו, שזה כנראה הסוף. הם נכנסים לדלת, אנחנו הודפים. זה ארבעה מחבלים מול 2-1 שמחזיקים את הדלת. כשהם לא הצליחו לפתוח את הדלת הם יצאו החוצה, ותוך דקה שניים אנחנו שומעים בום לא נורמלי. טיל לאו לתוך הסלון. כולנו עפנו על הקירות. הבנו שמנסים להוציא אותנו בכל מחיר. אחרי הטיל היה רגיעה ולא שמענו יותר ערבית, אבל היה לי ברור שהם מחכים שנצא. אחרי 10 דקות - עוד בעיטה בדלת. שוב הם בתוך הדירה".
"היו איתנו חבר׳ה מהנובה שהבאנו אותם מהמיגונית. הם היו תחת השפעה ממש קשה של סמים פסיכדליים. אכלו שם התקפי חרדה ופאניקה"
באותם רגעים דלת הממ"ד התעוותה בגלל ההדף של הפיצוץ, אבל לירון היה ברור שהוא וחבריו - לא זזים. כשהמחבלים הבינו את זה גם - הם לא בחלו באמצעים. "אני שומע רעש של מים על הרצפה. פתאום עולה ריח של דלק, ואני מבין שמעלים אותנו באש", הוא מתאר. "שמרנו על שקט מוחלט, ושמנו מה שיכולנו על הפתחים ועל הפנים - חולצות, סדרנים, מגבות. תוך שניה אנחנו מסתכלים על החריץ במשקוף של הדלת - ורואים רק אדום וכתום. כל הדירה עולה באש. אמרנו טוב, או שאנחנו נשרפים בחיים, או שמישהו נכנס ושוחט אותנו. קיבלנו את העובדה שאנחנו הולכים למות, אבל העדפנו להישאר בממ"ד לא משנה מה, כי לא ידענו מה קורה בחוץ. עברה דקה וחצי עד שכל הדירה בערה, ואנחנו רואים עשן שחור סמיך יוצא מכל הפתחים של השקעים והמזגן, ותוך שניות החדר היה אפוף עשן שחור. אמרנו לכולם לשכב כמה שיותר קרוב לרצפה, בקושי אפשר היה לנשום וכבר קיבלנו את המוות, אבל העדפנו להתעסק בלהישאר בחיים מאשר לקבל את זה שישחטו אותנו. התרכזנו כמה שיותר בתקווה ובמלחמה כדי לחיות. לפחד מהמוות פחדנו, אני לא אשקר שלא, אבל קיבלנו את זה ואמרנו שנעשה הכל כדי לחיות".
כשהוא יושב בביתו בטוח ושלם, נזכר ירון ברגעים המצמררים בהם נפרד מהחיים. "אני וכל החברים הסתכלנו אחד על השני, ודיברנו דרך העיניים, ממש. אמרנו ׳אני אוהב אותך, אני יודע שזה הסוף, היה כיף. תודה על הכל׳. נשארה תקווה, אבל הבנו שכנראה נמות באותו יום. ידענו שכנראה. הבנו והרגשנו שאנחנו הכי חסרי אונים שיש. שאנחנו הולכים כצאן לטבח, זה התיאור הכי מדויק".
11:00 (בקירוב) - המתקפה על הבית השני
לאורך השריפה ואחריה גילו ירון וחבריו תושיה, יוזמה, מנהיגות ואומץ לב שאין כמותם. הם המשיכו לשמור על דממה בתוך הממ"ד, הנחו את המבלים שהיו תחת השפעה כיצד לנהוג, והחליטו שלא משנה מה - אף אחד לא יוצא מהחדר המוגן. ואז הגיעו המחבלים לבית של שאר החברים.
"אני שומע רעש של מים על הרצפה. פתאום עולה ריח של דלק, ואני מבין שמעלים אותנו באש"
"שמענו את המחבלים רצים מגג לגג, צרחות בערבית, והבנו שהם מגיעים לדירה של חברים שלנו. הם היו 15-17 אנשים בממ"ד, ואז אנחנו שומעים צרורות וצרחות אימים. לא רצינו להאמין או לשמוע, אבל הבנו שכל מה שעשו לנו עושים גם להם. פתאום שמענו רעש של כדור על מתכת, היינו בטוחים שירו להם בממ"ד, וזה באמת מה שקרה. ניסו לפתוח את הדלת שלהם והם היו עליה בדיוק כמונו. הבחור שהיה שם עם חבר שלי שהחזיק את הדלת קיבל כדור מעל הברך לארבע ראשי. חבר שלי, עידו (שם בדוי) הוא חובש קרבי, אז הוא מיד הוציא את החגורה מהמכנסיים שלו, לקח את האייפון שלו, ועשה לו חוסם עורקים. הוא נשכב איתו על המיטה, מחזיק לו את החוסם ובמקביל את הדלת, וככה הם היו 4 שעות, עד החילוץ. זו הייתה הנקודה שאנחנו אמרנו אוקיי. הם ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, הם בטוחים שאנחנו מתים, וכנראה ששם הם שחטו את כולם".
הגעת הכוחות
כשהוא מספיד בראשו את חבריו מהדירה השניה, ותוך כדי שהוא ממשיך להיפרד מחייו שלו, נקודת אור ראשונה הגיעה למקום הכי חשוך בעולם - כוחות צה"ל ראשונים. "אנחנו שומעים צרורות מעל הגג, ואז ירי ממוקד. לא הבנו של מי ושל מה, אבל קיבלנו תמונה של חילופי ירי. הבנתי שיש כוח צה"לי בחוץ. כולנו עדיין חנוקים ומחזיקים את הדלת, היינו עם חולצות על הפנים אבל נכנסנו להיפר-ונטילציה - מסוחררים בצורה לא רגילה, כאילו שתינו 7 ליטר של אלכוהול".
אמנם ירון נשם לרווחה לרגע - אבל אז הגיעה הסכנה הבאה: החשש הגדול שהוא וחבריו יזוהו בטעות ככוח מחבלים - ולא כאזרחים ישראלים שמחכים לחילוץ.
"הבנו שיש ירי בין המחבלים לצה"ל, אבל היה לנו ברור שבכל רגע המחבלים יכולים לגלות שאנחנו שם, לשחרר רימון, לזרוק טיל, וכל רגע כזה אנחנו משלימים עם העובדה שלא נצא בחיים. אחרי 20 דקות של חילופי ירי מאוד כבד החלטנו לפתוח ממש קצת את החלון, והיינו בקו ראיה ישיר לכוח שלנו. ראינו חבר׳ה במדים ירוקים, והבנו שאנחנו חייבים להצהיר שאנחנו פה. צרחנו ׳צה"ל, צה"ל, צה"ל׳, וקיבלנו מטח מטורף לחלון שלנו. בדיעבד הבנו שהכוח שהיה שם שמע ׳תעל, תעל, תעל׳, והבנו שיכול להיות דו"צ מטורף - שהכוח שפה לטובתנו יכול לחסל אותנו. הצהרנו שוב, הפעם ׳אזרחים, אזרחים, אזרחים׳. הירי הפסיק לקצת, התחיל שוב, ואז אנחנו שומעים ׳יש פה מישהו פצוע?׳. אמרנו שאין לנו חמצן ושאנחנו חייבים חילוץ, והם אמרו שתוך כמה דקות הם יצעקו ׳צא, צא, צא׳, ושאנחנו צריכים לצאת דבוקים לקיר. הכמה דקות הפכו לחצי שעה של רגעים של נשימות אחרונות".
החילוץ
לאורך כל אותן שעות לא ידעו השוהים בממ"ד מה קורה בעוטף עזה - ובישראל בכלל. מנותקי קליטה הם ישבו בבית המותקף, נאבקים על חייהם ומחכים לחילוץ. רק כשיצאו לראשונה מהמבנה - הם התחילו להבין את גודל האירוע.
"אנחנו קולטים כוח בחוץ של מטכ"ל, ימ"מ ועוד כיתת כוננות של היישוב. שדה קרב. מלא גופות על הרצפה - שלנו, שלהם, ובשלב מסוים ראיתי את גיא. זיהיתי שזה הוא בגלל הנעליים והמכנסיים שלו. אני רואה אותו שוכב עם הפנים למטה, וקפאתי. הכל נהיה לבן, ראיתי רק אותו ואותי. רציתי להאמין שזה לא הוא, אבל הבנתי. לא קראתי לו, לא נגעתי בו, רק ראיתי אותו שוכב. פתאום צורחים עליי ׳צא, צא, צא׳, והמשכתי לרוץ קדימה. סובבתי את הראש אחורה כדי לוודא שזה באמת גיא, וראיתי ארבעה לוחמים נופלים לי מול העיניים. המשכתי לרוץ, עדיין לא מעכל, ופתאום אני רואה מישהו על הגג 200 מטרים ממני. קפצתי מטר לתוך מבנה חשמל, ולמקום שבו עמדתי הוא שלח צרור מטורף. הוא פספס אותי בחצי מטר. הבנתי שיש המון מחבלים ואני מדלג בין גופות. כלב, נערה, מבוגר, ומלא מחבלים מתים על הרצפה. הייתי שניה ממוות כל פעם, וכל דילוג אני לא משלים עם המראות. אני מבין מה אני רואה, אבל לא מעכל את הסיטואציה".
"פתאום אני רואה מישהו על הגג, 200 מטר ממני. קפצתי לתוך מבנה חשמל, ולמקום שבו עמדתי הוא שלח צרור. הוא פספס אותי בחצי מטר"
ירון הצליח להגיע שלם אל המרפאה של הקיבוץ - שם הייתה מעין נקודת כינוס לכל הכוחות. בזמן שהוא משיב ל-300 שיחות טלפון שלא נענו, רואה את כל החברים מהדירה השנייה שנשארו בחיים ומעכל את המוות של חברו הטוב - הוא וחבריו המשיכו להילחם על חייהם שלהם ועל חיי הסובבים אותם. "חבר שלי התחיל לתת עזרה ראשונה לכולם. את רואה לוחמים שחוזרים מחוררים לגמרי תוך דקות. כשפינו אותנו משם היו מטחים מטורפים, ואנחנו פשוט לא קולטים. הולכים, מדדים, מתעלפים, בוכים. לא קלטנו שאנחנו בחיים".
השיבה הביתה
כמה מההורים של חבריו של ירון הגיעו לנקודת הכינוס באופקים כדי לאסוף את כולם הביתה. "ההורים שלי הגיעו הביתה חצי שעה אחרי. רגע לא נורמלי. אירוע מכונן. לא האמנו. אף אחד לא האמין שנצא בחיים. אם הייתה טיפת תקווה, גם כשחזרנו לא עיכלנו שאנחנו בחיים", אומר ירון, ואביו מוסיף: "אנחנו רק בהודיה גדולה על הנס שקרה לנו, ומאוד כואבים את המוות של גיא ושל החברים של ירון. זה לא… זה היה יכול להסתיים אחרת".
ובתעצומות נפש יוצאות דופן ומעוררות השראה, מחזיק ירון תקווה גדולה להמשך הדרך. "הרבה מהחבר׳ה חזרו ליחידות, חלק בבית, מפסיכולוג לפסיכולוג, מנסים לחזור כמה שאפשר לשפיות. זו תקופה לא קלה לאף אחד. איבדנו הרבה אנשים. 6 חברים שלי מהצבא כולל גיא, חבר׳ה מהפלוגה, סמלים מ"כים, וגם כל השאר. ידענו שזה לא רק גיא ושהמלחמה רק התחילה, וזהו, מאז מנסים לטפל בעיקר בנפש. הגוף אמנם לא נפגע פיזית, אבל זה משהו שילווה אותנו לכל החיים", הוא אומר. "נקום חזקים. עת להתאבל ועת להילחם. אנחנו מנסים לשמור על מיינדסט חיובי למרות הכל. אנחנו לא מעכלים, אבל לאט לאט זה מחלחל, ואנחנו עם ראש מורם כמה שאפשר. אני יודע שנפצענו קשה, אנחנו והמדינה כולה, אבל כמו שאבא של גיא אומר: חשוב להרים עכשיו את הראש".
ולאלו שקוראים את סיפרו של ירון, הוא מבקש לשלוח מסר אחד. "אני רק מקווה שהסיפור הזה יביא תקווה, ויבהיר שאסור לוותר - לא משנה באיזה מצב אתה נמצא ובאיזה נסיבות. אסור להוריד את הראש, ותמיד יש תקווה, לא משנה במה ולא משנה איפה. זה שדבקנו בסיכוי הכי קטן שנחייה, זה מה ששמר עלינו בחיים. חשוב לזכור את זה".