הימים הראשונים לאחר ה-7.10 היו ימים של שתיקה, חרדה ודכאון. הרחובות היו נטושים. אנשים הסתובבו בדממה. המילים נעלמו. הטבח הנורא שביצע החמאס ערער את כל עולמנו. חדירתם של אלפי מחבלים, הרצח המתוכנן של מאות אזרחים, בהם נשים, ילדים וקשישים, וחטיפתם של 250 אנשים לעזה יצרו פחד וחרדה כזו שלא חוויתי מאז הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. כמו אז, גם עכשיו, האכזבה נוראה: מהצבא, מהממשלה, מהמודיעין ״שאין כמותו בעולם״. אין מי שמגן עלינו. הלם וזעזוע.
שלושה שבועות לאחר השבעה לאוקטובר יצאנו מספר חברות ב״נשים עושות שלום״ לכיכר החטופים. עמדנו שם עם תמונות של ויויאן סילבר, ממובילות התנועה שלנו, שנחשבה אז לחטופה, וגם עם תמונתה של אמא של נטע חברתנו, דיצה היימן, ושאר החטופות והחטופים. מאז אותו היום אנחנו עומדות במשמרת יומית קבועה לתמיכה במשפחות וקוראות להשבת החטופים כולם הביתה, עכשיו.
בשבועות הראשונים המבקרים בכיכר היו מאוד שקטים, העצב ניכר בפניהם, כמעט כולן היו נשים, חלקן בכו, חיבקו ודיברו על בני משפחתן שבמלחמה הזו, או באלו שלפני. אם של חטופה נתנה לנו תמונה של בתה שנחזיק. שתי בנות באו עם תמונתה של מורתן. היו שנעמדו לידינו והכאב זעק מהן ללא מילים. עמדנו בכיכר עם התמונות של ויויאן, דיצה, איתי הבן של אורית סבירסקי, חברת התנועה שנרצחה בבארי, ועוד חטופים והקשבנו לסיפורים של הבאים.
מהיום הראשון עמדנו עם שלט גדול שנכתב בכאב לב, בכתב יד "BRING THEM HOME – NOW". הרגשנו שקריאתנו כמו קריאתן הנואשת של המשפחות לא נשמעות באוזני מי שמקבלים את ההחלטות. חודש לאחר מכן הצבא הודיע למשפחתה של ויויאן שהיא נרצחה בביתה ב-7 באוקטובר. לא אוכל לשכוח לעולם את המילים האחרונות שכתבה בקבוצה שלנו באותה שבת שחורה: "פרצו את הדלת שלי כעת, אבל כנראה שהמשיכו הלאה. אני מסתתרת אחרי דלת בארון בממ"ד. עוזר לי לכתוב". דיצה חזרה בעסקת החטופים הראשונה. איתי שרד 99 ימים בשבי החמאס עד שנרצח על ידם. 125 חטופים עדיין בעזה, כרבע מהם כנראה אינם בחיים. בכל יום משמרת הנשים בלבן וטורקיז יוצאת לתמוך במשפחות החטופים בשער בגין, בכנסת, בכיכר, היכן שהמשפחות נמצאות אנחנו איתן.
נראה כאילו החיים חזרו למסלולם, אנשים יוצאים לעבודה, הילדים במערכות החינוך שחזרו לעבוד, בתי הקפה הומי אדם, כך גם חופי הים. יש הרבה רגעים שנראה שלמדנו לחיות לצד המלחמה, התרגלנו לגורלם האבוד של החטופים והחטופות, לחיילים ההרוגים, לאזעקות, למפונים, לעקורים, להרס, ולחפים מפשע שנהרגים ונפצעים בעזה. אבל אנחנו מסרבות להתרגל.
אנחנו פועלות כבר עשר שנים למען הסכם שלום. כמו הרבה בארץ, אנחנו לא נעזוב את הדרישה להחזרת החטופים, לא נקבל שיש כ-100 אלף אזרחים מפונים מבתיהם בנגב המערבי ובגבול הצפון, ולא נעמוד בשקט כשבנינו ובנותינו נשלחים למלחמה אינסופית.
לכן המחאה שלנו השתנתה. בשבועות האחרונים אנחנו מצטרפות למשפחות שעוצרות את התנועה וקוראות בשמות החטופים. זעקות שהזמן אזל. אם לא נחזיר אותם בהקדם ונציל את החיים של מי שאפשר עדיין להציל, זה יהיה צל כבד על כל החברה הישראלית שלא יימחק הרבה מאד שנים. כל מי שראה את התצפיתניות נשבות על ידי החמאס מבין זאת. אך הממשלה מאשימה את משפחות החטופים בהיותן שמאלניות והמשטרה מפזרת הפגנות באלימות תוך שימוש בסוסים ומכתז"ית.
יש עכשיו עסקה על השולחן. עסקה שתבטיח את החזרת החטופים ואופק של תקווה לכולנו. אך אנחנו חרדות שכמו בפעמים קודמות, הקיצונים בממשלה יטרפדו אותה, בחיפושם אחרי ניצחון מוחלט בלתי מציאותי, שייגרר אותנו עוד עמוק בבוץ ויעלה בחיי חיילים וחטופים, בלי מוצא אפשרי.
במלחמות אין מנצחים, כולנו מפסידים. המציאות הקשה מנכיחה יום יום את מגבלות הכוח. רק ברית אזורית, ותהליך מדיני לפתרון אמיתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני יכולים להביא שקט וחיים בטוחים שמגיעים כל כך לכולנו.