אחרי יום כיפור ורגע לפני ערב סוכות, אפשר לסכם ולומר שבכל הנוגע למאבק הפנימי המתחולל בחברה בנוגע להפרדה בין גברים לנשים, אומנם הרווחנו שקט ביום כיפור, אבל אנחנו מפסידות בקרב על המרחב הציבורי.
בפסק הדין שניתן יומיים לפני יום כיפור קיבל בית המשפט העליון את הערעור שהגישו ארגון ראש יהודי ותושבים תל אביבים, וקבע שיש לאפשר להם לערוך תפילות ביום הכיפורים, על פי "המסורת הדתית המקובלת עליהם", וכי לשם כך יהיו רשאים להקים גם מחיצה לטובת המבקשים לקיים את התפילה בהפרדה בין גברים לנשים. בית המשפט דחה את הבקשה לקיים את התפילות בכיכר דיזינגוף, אולם התיר את קיומן בגן מאיר. למחרת פסק הדין הודיע ארגון ראש יהודי כי הוא בוחר שלא לקיים את התפילות בגן מאיר.
בשנה שעברה נתן אותו בית המשפט העליון, בהרכב אחר, פסק דין באותה סוגיה ממש, שדחה את הבקשה להציב מחיצה בין גברים לנשים במרחב הציבורי וקבע ש"לא דין מחיצה בבית כנסת למחיצה ברשות הרבים". אכן, המקרה שהתגלגל לפתחו של בית המשפט שבו הוא התבקש לבחון את חוקיותה של ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי הוא מקרה קשה. זה ודאי לא המקרה האופטימלי מבחינת תומכי השוויון והזכויות לנשים המתנגדים להפרדה. גם תפילה, גם יום כיפור, גם תמונות קשות בזיכרון של עימותים בתפילות יום הכיפורים באותה כיכר דיזינגוף רק בשנה שעברה, וגם עם שמצוי כבר שנה בעיצומה של מלחמה קשה מול אויבים מבחוץ. כל אלה עמדו לנגד עיני שלושת שופטי בית המשפט העליון שניסו, פעם אחר פעם, להביא את הצדדים לפשרה, ובהיעדר הצלחה, פסקו את שפסקו.
אין מנוס מן הרושם שבית המשפט העליון ביקש למצוא מוצא של פשרה, שבעקבותיה תפילות יום הכיפורים יעברו בשקט יחסי. ואכן, שקט הושג, והמראות מהשנה שעברה לא חזרו, אבל השקט הזה עוד עלול לעלות לנו ביוקר. החשש האמיתי איננו מאישור תפילה או שתיים בהפרדה ביום הכיפורים, אלא מההשלכות של זה. נורמות חברתיות הן גמישות - ובתהליך של מדרון חלקלק אנחנו מאבדות אט אט את המקום שלנו. אנחנו רואות את זה בשלטים עם תמונות של נשים שמושחתים מדי יום (אפילו של חטופות!), באמבולנס שמסרב לפנות צעירה עם חום של 40 מעלות כי היא לבושה במכנסיים קצרים, במקרים של ילדות ונערות שלא מועלות לאוטובוס הציבורי בשל לבושן, ובתבלינים שמקבלים אישור כשרות רק כשאין תמונה של אישה עליהם.
אם בג"ץ משנה את הכרעתו תוך שנה בלבד, ובניגוד לכל פסיקה קודמת בסוגיה - משמע שהתהליך הזה נמצא בהאצה מתחת לרגליים שלנו. קיומן של תפילות בהפרדה במרחב הציבורי בתקופת הקורונה (בשל הצורך לשמור מרחק ולא להתגודד במקומות סגורים), שימש את העותרים בבקשתם לקיים תפילות גם כעת, כאשר בתי הכנסת פתוחים. החשש הוא שכאשר אושרה קיומה של תפילה בהפרדה במרחב הציבורי, אפילו "רק קצת"' הפרדה, ו"רק" בגן מאיר, הדבר עלול להוביל להכשרתה של ההפרדה במרחב הציבורי בנסיבות אחרות, ייחודיות פחות.
תפקידו של בית המשפט העליון כעת, בין בנימוקים שייכתבו לפסק הדין ובין בפסקי הדין הבאים, הוא לדאוג לשמור על מקומן של נשים ועל המרחב הציבורי, ולתחום את ההיתר שניתן להפרדה לנסיבות העובדתיות המאוד ייחודיות של המקרה. יש לקוות שהשקט (היחסי) שבו עברו התפילות השנה, לא יעלה לנו ביוקר בשנים הבאות. כי אומנם הפסדנו בקרב הזה, אבל עלינו לוודא שלא נפסיד את המערכה כולה.