"ליאור תמיד היה אומר לחברים שלו שאם למות אז רק בקרב"

בבוקר ה-7.10, כשהחלו הרקטות, נטליה עזיזוב קיבלה טלפון מבנה ליאור. הם הספיקו לדבר פעמיים, בשיחה האחרונה שלהם הוא אמר לו שהוא אוהב אותה. כמה שעות לאחר מכן הוא נפל בקרב, כשהוא בן 20. "מגיל צעיר ליאור חלם להיות בשייטת 13, בחיל הים, הוא עבר את כל המיונים בהצלחה, בסוף קיבל תשובה שלילית", מספרת נטליה עזיזוב (42) מאשקלון בשיחה עם mako, "הציעו לו להיות בצוללת ואמרנו - רק לא זה. אז ליאור אמר שהוא הולך לאן שיקחו אותו".

בסופו של דבר, הגיע ליאור לגדוד 13 בגולני. עזיזוב מספרת כי הוא עבר ימים לא קלים במהלך השירות. "המזל שלו היה שהסגנון והערכים של המפקד שלו היו זהים לאלו שלו, היו ביניהם שיחות וחיבור. ליאור ביקש להעביר אותו לקורס צלפים כי הוא הרגיש ששעמם לו ולא הרגיש משמעותי, הוא תמיד רצה להיות בעשייה. המפקד לא רצה לשחרר אותו, ושבוע לפני שפרצה המלחמה, התקבלה בישיבת המפקדים החלטה שליאור הולך לקורס צלפים ואחרי זה חוזר לקורס מ"כים".

"אמא אל תבכי, הכול מלמעלה"

זו לא הפעם הראשונה שעזיזוב מתמודדת עם אובדן של אדם אהוב וקרוב. סבא של ליאור נהרג במלחמת אזרייבג'ן-ארמניה בתחילת שנות ה-90 וקיבל את אות הגיבור הלאומי. אבא של ליאור, טימור, נפצע בפיגוע ב-2005, לא הצליח להשתקם ונפטר חמש שנים לאחר מכן, כשליאור היה בן שבע בלבד. "כשבכיתי בלילות ליאור היה יושב לידי, ואומר: 'אימא בבקשה אל תבכי, הכול מלמעלה, באנו כאן לתיקון', אז עכשיו כשהיה רק בן 20, וכל החיים לפניו, כל כך חכם, יפה וחזק, כנראה שלא היה לו הרבה מה לתקן, אז לקחו אותו".

כמו כל אם, גם עזיזוב חששה שיקרה משהו לליאור בזמן השירות. "חסמתי את המחשבות. ליאור תמיד היה אומר לחברים שלו שאם למות אז רק בקרב, יש לי אפילו מכתב של חבר שלו ושם זה כתוב. חבר שלו אמר בהספד: 'אמרת לנו שיבכו עליך הרבה אנשים אז אנחנו בוכים".

בליל ה-7.10, ליאור סיים משמרת באחת בלילה, הוא התכתב עם חברה בשם ליליאן, וכתב לה: "איפה הם? למה הם לא באים, למה הם לא מגיעים? אני מוכן, שיבואו כבר": "הילדים שלנו ידעו הכל והבינו הכל", אומרת עזיזוב.

בארבע לפנות בוקר של אותה השבת, נטליה וסרגיי בעלה נסעו לים המלח. "כשבעלי יצא מהים כדי לצלם את הזריחה, הוא ראה שיחה שלא נענתה מהילדה בת ה-16 שלנו, שנשארה בבית עם הבן הקטן. היא אמרה שיורים רקטות בלי סוף, בעלי הבין שמשהו רציני קורה ורצה מיד לחזור. נסענו בדרך והרקטות ממשיכות ליפול, ועדיין אני לא מבינה, המחבלים עוברים בכבישים, כשהגענו לכפר סילבר בקרית גת לכיוון שדרות ראינו שיש הרבה מכוניות משטרה, התחילו ליפול רקטות ליד האוטו, חניכים שלי מכפר סילבר, שם אני מלמדת, שלחו לי סרטון עם חייל חטוף, ופה הבנתי שמשהו קורה, אמרתי 'אל תראו לי יותר שום דבר'. ישבתי וחיכיתי יותר מיומיים וחצי עד שהודיעו לנו".

לא הספיק שום דבר אבל הציל הרבה חיים

ב-06:40 ליאור התקשר ואמר לאמו: "יורים כאן אבל אני בסדר", ליאור היה במוצב פגה, בסמיכות לגדר, בין נחל עוז לבארי, היכן שעברו חוליות המחבלים. "הייתה טעות של אחד המפקדים שדיווח שאין אף אחד בחיים במוצב, בגלל זה ליאור שלי נלחם לבד תשע שעות בקרב. כשעבר המפקד עם הטנק, היה לו פצוע אחד בטנק, והוא לא אסף את ליאור או את שאר הלוחמים. אני כועסת כל כך. הוא יושב בטלוויזיה כמו גיבור, אבל הוא לא גיבור, הוא הרג את הילדים שלנו. פעם אחת לא הזכירו את השם של הילד שלי שהיה באמת גיבור והציל אותם. זה מאוד כואב לי. הוא לא הספיק שום דבר", היא מוסיפה, "אבל כנראה שהוא עשה את מה שהוא אמור היה לעשות, הציל הרבה חיים".

בפעם השניה ליאור התקשר ב-09:55 ואמר לאימו שהוא בסדר, הוא שאל אותה שוב ושוב אם סרגיי (בעלה ואביו החורג) נמצא איתה. "הוא ידע שנסענו לים המלח, וכנראה הבין שאנחנו בסכנה. למרות שראיתי סרטון של חייל חטוף, לא אמרתי לו, לאמא קשה להגיד, חשבתי לעצמי 'רק אל תתן להם לקחת אותך חי, לחטוף אותך'. זה מה שחשבתי ושלחתי לו את המסר, 'עדיף למות במקום להיות אצלם בשבי'. אמרתי לו: 'תשמור על עצמך ועל חברים שלך, אני אוהבת אותך מאוד', הוא אמר 'גם אני אותך, אני אתקשר', וזהו. הקולות שלנו רעדו".

כאשר החלה ההתקפה על מוצב פגה, ליאור נלחם בהם במשך תשע שעות. בשלב מסוים של הקרב, ליאור החליט לצאת מחדר האוכל כדי להגן על חבריו, שנחנקו מהעשן. הוא הסתער לכיוון הש.ג, שם יורט RPG. הגופה שלו נמצאה עם טלית. "אני עד היום לא יודעת מי שם אותה עליו", אומרת עזיזוב, "אני מרגישה שלקחו לי את יד ימין, כאילו אני מסתובב בלעדיה, אבל מצד שני נתנו לי עכשיו כוחות, את ליאור אני מרגישה כל הזמן לידי, אני הופכת להיות הקול שלו, לפעמים אני אומרת דברים שאני לא יודעת מאיפה הם באים, אני מקבלת הרבה מסרים ממנו".

הציור שליאור צייר חזה את העתיד

אחרי האובדן עזיזוב החליטה להוסיף את שמו של בנה כשמה השני, והיא אף ממשיכה את דרכו של ליאור, שאהב לצייר. "כשהוא היה בן ארבע הנחתי דף ועפרונות בסלון והוא התחיל לצייר לבד. כשהיה בכיתה ט' הוא צייר חברה מהכיתה. כששאלתי אותו מי זאת הוא התבייש. אחרי שליאור נהרג מצאתי את התמונה ושלחתי לה והיא מאוד התרגשה", היא מספרת, "כל חיי רציתי לצייר. פשוט לא היה לי זמן לזה. אחרי שליאור נהרג אמרתי לעצמי שהחיים קצרים ואני עושה מה שאני רוצה, לא דוחה שום דבר. כיף לי כשאני מציירת ויוצאים לי דברים יפים, וככה הקשר בינינו נמשך. איך אפשר להסביר את זה שפתאום התחלתי לצייר עם פחם ושמן? לא ידעתי בכלל שקיימים חומרים כאלה. אני אף פעם לא מתכננת מה אני עומדת לצייר, היד פשוט עובדת וזה ממלא אותי וזה נותן לי כח להמשיך".

לציור האחרון שצייר ליאור לפני שנהרג הוא קרא "ההמונים". בציור, מופיעים חיילים נטולי פנים כשבידיהם חרבות ברזל וברקע העץ של גולני. כשנשיא המדינה שמע על הציור של ליאור הוא הזמין את נטליה ומשפחתה, והם נתנו לו העתק של הציור "אפילו הנשיא אמר שהבן שלי צייר ציור היסטורי", היא אומרת. "את הציור ליאור התחיל שנה לפני שהתגייס ולקח לו הרבה זמן לסיים אותו, שבוע לפני הגיוס הוא סיים את הציור. כששאלתי אותו על הציור הוא הביט עליי במבט עצוב ואמר: 'אמא, אני חלק מההמונים ואני עצוב כי אני יודע שגולני נופלים ראשונים', הציור חזה את העתיד, הוא הרגיש מה עומד לקרות".

החפצים שהיו כה משמעותיים עבור ליאור ועבור אמו, כמו בלוק הציור שלו והטלפון שלו, שבו לא הפסיק לצלם, נעלמו. בינתיים, כדי להנציח את זיכרו, נטליה לבשה את מדיו של ליאור, והצטלמה איתם. "אנחנו, כאמהות שכולות, חייבות להמשיך ולהגשים את החלומות של הילדים שלנו".

יותר מכל רגש אחר, כשהיא מדברת על ליאור, היא מרגישה גאווה גדולה. "להיות אימא במשך 20 שנה למלאך, ולהרגיש את האהבה והכבוד שהיו לו כלפי אימא שלו וכלפי המשפחה זו זכות גדולה", אומרת עזיזוב בהתרגשות, "אני מאושרת וגאה שאני אימא של ליאור, אני אפילו מרגישה שהתחזקתי כי בני המוות רצו שנהיה חלשים אבל הם לא ישיגו את זה, אני לא אתן להם את הזכות. כשליאור שאל אותי מה הייעוד שלו, לא ידעתי מה להגיד לו, היום אני יודעת שהוא היה אח וחבר ובן ואדם הכי טוב שיכול להיות".