"איבדתי 12 חברים מהמעגל הקרוב שלי, עם רובם הגעתי לנובה", מספר מתן כהן (25) מראשון לציון. ב-06:29 הוא עוד עמד ברחבה הגדולה שתועדה בתמונה האייקונית של עידו דרבי ועומר פרנקו, והדבר הראשון שעשה היה להוציא את הנייד ולצלם את היירוטים. כהן, שהיה עם חברתו נופר, עדן בן רובי ז"ל ואריאל ביטון ז"ל יצאו משער המסיבה, שם פגשו את טליה שחברה אליהם. "אני לוחם בגבעתי, תפסתי את הקו בעזה, ואבטחתי אירועים בחניון רעים כלוחם בשירות, לכן אני מכיר את האזור והצירים בעוטף. הרגעתי את הבנות שהיו היסטריות, ואמרתי להן: 'כל צה"ל יודע שאנחנו פה, ואנחנו יוצאים מפה'".
כהן פירק במהירות את הקאנטה, ויצא לכיוון החניון. "יצאתי מהשער ב-06:39, ב-06:46 אני כבר באוטו, חוזר לקחת את נופר וטליה שמחכות ביציאה מהשער, מתקשר לעדן ואריאל, כשהמטרה שלי היא לנסוע 10 ק"מ לכיוון בית קמה כדי לצאת מטווח הרקטות ולהמשיך את השבת, אני בכלל לא בלופ שיש מלחמה".
בצוואר הבקבוק שנוצר ביציאה מהחניון, כהן שומע את המשטרה כורזת שכביש 4 חסום ויש לנסוע דרך אופקים. "אני פותח את הווייז לכיוון ראשון לציון עם עצירה באופקים, הוא מנחה אותי לכביש 232 ו-234. אמא שלי מתקשרת, אני אומר לה שהכול בסדר ואני יוצא מפה. השעה הייתה 06:48 ואני מבטיח להתקשר כל 12 דקות. הייתי עם רכב חברה, ג'יפ קטן שעשה כבר כמה מסיבות טבע בחייו, השמיים מבעבעים רקטות, ואני מחליט לרדת מהשביל של היציאה מהחנייה פונה לעצים ומתמרן ביניהם, ומתחבר שוב לכביש 300 מטר אחרי כולם ועוקף את הפקק".
מסע הבריחה החל. כהן עובר ליד המיגונית, רואה המון אנשים ומחליט להאיץ ולהתרחק משם. "עברתי מחסומי משטרה בצומת רעים, והתחלתי לנסוע על 232 לכיוון אופקים, אחרי 100 מטר אני קולט סוואנה לבנה עם לוחית רישוי צהובה שכל החלונות בה שבורים, אני רואה דמות ברכב לא זזה ופתאום מחליט לא לעצור ולעוף משם, הבנתי שאני בסיטואציה אחרת, כאן כבר ראיתי גופות ומכוניות הפוכות. אחרי 15 שניות אני מסתכל במראה הצדית ורואה מאחוריי את המחבל יוצא מהסוואנה ויורה עלינו שני טילי RPG, אני רואה את הטיל טס אליי ואני שובר את ההגה ונוסע על 180 קמ"ש, שני טילים מפספסים אותנו. אני מרגיש את ההדף בתוכי, ואין שריטה לרכב. באותו רגע אני זוכר במיוחד את הציפורים בשמיים שלא מבינות לאן לעוף".
אחת הבנות הייתה קפואה במשך שעות, לא דיברה ולא זזה
35 יום אחרי ה-7 באוקטובר יגלה כהן שבאותה סוואנה שממנה יצא המחבל, נרצחו אביאל רחמים ועוד ארבעה חברים שבאו איתו למסיבה, ושאיתם בילה כל הערב הקודם לטבח. במהלך הדרך כהן מנסה ליצור קשר עם הרבש"צים והחמ"לים באזור, באמצעות מספרי טלפון שנשארו מתקופת השירות, מנסה גם להתקשר למשטרה, אך כל הקווים נפלו ולא היה מענה.
כהן מגיע עם רכבו עד לקריית חינוך באופקים, הרחובות ריקים מאדם, הוא מבחין באמבולנס מרוסק ושומע ירי כבד, מזהה שזהו לא ירי של כוחותינו, ומבין שהמחבלים נמצאים בפנייה הבאה, מטרים ספורים ממנו. "אני עושה פרסה על האי תנועה וחוזר אחורה לכיכר הראשונה, שם רואה ניידת משטרה, מסמן לו ואומר שיש אמבולנס שצריך עזרה. היו שם שוטר ושוטרת שאני עד היום לא יודע מה עלה בגורלם. אני מחליט לא לצאת חזרה לכביש הראשי לכיוון בית קמה כי מבין שהכול מפוצץ מחבלים ופונה לרחוב מבצע הראל, השעה 07:20 עברו חמישים דקות מתחילת האירוע".
כהן והבנות מגיעים לשכונת הגפן, שכונה דתית בשדרות, התושבים מתחילים לצאת לתפילת החג בבית הכנסת. "נתקלנו במשפחת בן נון, האמא ציפורה היא עו"סית של אופקים, הם היו בחוץ ולא הבינו מה קורה בעיר. עדכנו אותם שיש מחבלים בכל מקום. ב-07:24 התקשרתי שוב לעדכן את אמא שלי שאני בממ"ד שלהם. קובי אב המשפחה קפץ לאליקים, ציפורה נסעה לחמ"ל האזרחי, ותפעלה את הכול משם, נשארנו עם הילדים והדודה".
ב-09:10 כהן מגיע לאפיסת כוחות, ונרדם, הנייד שלו בינתיים מתפוצץ מהודעות של חברים שמחפשים אותו. "דיברנו עם עדן ואריאל ב-08:00 בבוקר ופתאום הם נעלמו. התעוררתי ב-12, אחת הבנות שהגיעה איתי הייתה קפואה במשך שעות, לא דיברה ולא זזה, נשארנו בבית המשפחה מאופקים במשך 25 שעות, ורק למחרת בבוקר חזרנו הביתה".
מהבוקר עד הערב עבדתי ובלילות בכיתי, הרגשתי אשם
אחרי השיבה הביתה, כהן התחיל לפקוד את מסע ההלוויות של חבריו, 12 במספר. הוא לא התעכב להתמודד עם הטראומה, וחזר מיד לעבודה. "אני מנהל את הסחר והמכירה של הרחפנים התעשייתיים הביטחוניים. נכנסתי ללופ של הכחשה ולא טיפלתי בעצמי. מהבוקר עד הערב עבדתי, ובלילות בכיתי. העבודה נתנה לי עוגן ומעטפת. התפקיד שלי מציל חיים של חיילים ולא הייתי מוכן לוותר על זה. מה שליווה אותי כל אותה תקופה הייתה אשמת הניצול, הרגשתי שאני הכי אשם בעולם".
לקראת פסח כהן קיבל צו 8 וניסה להשתחרר אבל צה"ל סרב לתחינותיו. בחיפושיו אחר עזרה, הגיע למירב ולסלונס טרייב. "ידעתי שאני רוצה להיות פעיל במילואים, אבל עדיין לא, לא עכשיו. בשיחת טלפון אחת למירב, תוך כמה דקות קיבלתי בזכותה מכתב התנצלות מצה"ל, המפקד שלי חטף נזיפה ובסוף התקשר להתנצל. מירב שכנעה אותי לבוא לריטריט. חוץ מהלוויות לא החסרתי עבודה. באתי עם לפטופ לעבוד שם. הייתי כבר בריטריט בקפריסין שהיה ביזיון. אבל השבוע בקיבוץ מורן שינה לי את החיים. עשיתי אמבטיית קרח ראשונה שם ומאז אני עושה 3 פעמים בשבוע. היו שם סדנאות משמעותיות, אינטימיות, מדריכים מדהימים, הכול היה לגיטימי ונרמלו לי כל מה שהרגשתי, זה פתח לי את הרצון להתחיל לטפל בעצמי. יצאתי משם אדם אחר".
כהן מספר שקיבל בסלונס טרייב כלים להתמודד עם התקפי החרדה. כיום הוא נמצא בקשר יומיומי עם חברי הקבוצה שהתגבשה בריטריט, והם מלווים אחד את השני בתהליך הריפוי. "הקבוצה של מירב פעילה, היא דואגת לנו ומלווה אותנו. השתתפתי בסדנה על מימוש זכויות, ומסתבר שיש תעשייה שלמה של ניצול סביב ניצולי הטבח בפסטיבל נובה. אחרי שמירב החדירה בי את הכוחות לטפל בענייני בירוקרטיה, החלטתי להגיש תביעה לביטוח לאומי, בסוף אנחנו שקופים.
"היום אני מתרחק ממקומות המוניים. חוץ מהבית והעבודה לא יכול לעשות כלום, מתרגל קצת יוגה ומקבל טיפולי שיאצו. מירב עזרה לי למצוא טיפול שיתאים לי, כדי לעבור את ה-7.10 עשיתי פי 4 מפגשי טיפול, היא עובדת קשה לייצר לנו תוכניות המשך, אנחנו חייבים אנשים טובים בדרך".
יצאתי מהשירותים, ופתאום ראיתי אנשים שוכבים על הרצפה וצורחים
"בדיוק הלכתי לשירותים לבד, אמא שלי התקשרה ב-06:29, שאלה איפה אני ואמרה שיש מתקפה בכל ישראל. בדיוק התחילה ההתקפה, המוזיקה עדיין ניגנה, לא הבנתי על מה היא מדברת, אמרתי שאדבר איתה בהמשך. כשיצאתי מהשירותים זה היה כמו לצאת ממכונת זמן", מספרת עדן שמואל (32) שהגיעה לנובה עם ארבעת חברותיה ושתיים מהן - הדר חושן ז"ל ולבנת לוי ז"ל נרצחו במיגונית ברעים, "המוזיקה פסקה, לא הבנתי מה קורה, אנשים שוכבים על הרצפה בצרחות, הסתכלתי על השמיים, ראיתי את הרקטות ונכנסתי להלם".
שמואל חברה לחברותיה והן החלו לעשות את דרכן החוצה. "שם כבר הבלגן התחיל להחריף ועדיין לא הבנו שיש מחבלים, לא היה לנו מושג איפה הרכב, החלטנו להתפצל - הדר ולבנת ילכו להביא את הרכב ואני, שירה כהן ומעיין מנצור נחכה להן במרחב מוגן, זו הייתה אמורה להיות נסיעה של כמה דקות, עלינו על טרמפ שישים אותנו במרחב מוגן, עדיין לא היה פקק כי היינו בין הראשונים, יצאנו ב-06:40".
כשירדו במיגונית והנהג נסע לדרכו, שמואל וחברותיה חשו שכעת הן מוגנות מהטילים, ואז החלו שמועות שיש מחבלים. "אמרנו לעצמנו איזה באסה שאנשים עשו סמים ומדמיינים את זה, יש רק טילים והכול טוב, היינו 30 אנשים במיגונית, פתאום מגיע מישהו בריצה מהמסיבה וצורח שנברח והיריות שאנחנו שומעים זה מחבלים. כולם באמוק רצו החוצה, ממש כמו חיות בג'ונגל שנמצאות בסכנה. הדר ולבנת היו אמורות להגיע לאסוף אותנו. בינתיים, נכנסנו לעוד טרמפ עם בחור אחר, ונכנסנו לפקק הידוע בכביש 232 לא הבנו למה אנשים מפרססים, אמרו שיש מחסום משטרתי, בסוף הבנו שאלו היו מחבלים".
שמואל וחברותיה היו ברכב שאסף אותן מהדרך והגיע לקיבוץ בארי. "עמדנו מול השער וצעקנו שמישהו יפתח. תודה לאל שאף אחד לא פתח. נכנסנו למיגונית של בארי, שם כבר היה בלגן, כולם אמרו 'אל תצאו החוצה מהמיגונית, היריות האלה זה צה"ל ששומר עלינו'.
"בינתיים, אמא שלי מתקשרת ושואלת אם אני במקרה במסיבה ברעים, אמרתי לה שאני בדרך הביתה, היא מזהירה אותי ואומרת שיש מחבלים שנכנסו לישראל עם טנדרים לבנים. בינתיים למיגונית מגיעים אנשים ירויים ואומרים לנו לברוח. ביקשנו מהדר ולבנת שיגיעו והן אמרו שהן מפחדות לצאת מהמיגונית ברעים בגלל הטילים. יצאנו מהמיגונית ועלינו שוב על טרמפ. בדיעבד התברר לנו ששתי דקות אחרי שעזבנו את המיגונית הגיעו המחבלים מהשדות וירו במי שהיה שם".
הנהג ששמואל וחברותיה נסעו איתו התכוון לחזור לאזור המסיבה. "צרחתי עליו שהוא לא חוזר לשם, והוא צועק עליי בחזרה: 'מי את בכלל, תרדי לי מהאוטו'. לא התכוונתי לרדת, רציתי שייקחו אותי הביתה. הוא היה נעול על זה שהוא חוזר למסיבה כי יש שם אנשים עם נשק. בדרך ראינו רכב שחוסם את הדרך ולא היה איפה לעבור, הבחנו שהוא מפוצץ במחבלים והוא דוהר לכיווננו, פרססנו בצרחות אימה, הנהג דהר על 200 קמ"ש. ראינו שוטר בדרך וצעקנו לו מהאוטו 'לאן לנסוע'? והוא היה כמו המלאך שלנו ביום הזה כי הוא צרח 'שימו צומת בית קמה'. בדרך היו מחבלים בשני צידי הכביש, ניסו לירות בנו ואף כדור לא פגע בנו, לא הייתה שריטה לאוטו. במהירות שבה נסענו ראינו מכוניות נטושות, נסענו בין ועל גופות, ולא עצרנו עד שהגענו לחיפה".
"יש את החיים לפני ואחרי השבעה באוקטובר אבל אפשר להחזיר את האור"
בדרך שמואל וחברותיה מנסות להתקשר להדר ולבנת, אך לא היה כל מענה. "רק בשתיים בצהריים התחלנו להבין מה קרה שם. אחרי 10 ימים זיהו את הגופה של הדר ואחרי 11 ימים זיהו את הגופה של לבנת". לאחר כחודש נתקלה שמואל בפוסט אנונימי בפייסבוק. "מישהו רשם שהוריד שלוש בנות במיגונית המוות ולא רוצה לדעת אם אנחנו בחיים או לא, כתבתי לו: "זה אני, דבר איתי". התברר לי שבדרך הוא נתקל במחבלים שריססו לו את כל הרכב דקה אחרי שירדנו, והוא הצליח להגיע לשדרות, בדרך גם הצבא רצה להוריד אותו כי חשבו שהוא מחבל, הוא הוריד מולם את החולצה כדי להראות שאין לו נשק, מאז אנחנו בקשר".
עדן שמואל, עו"ד ויזמת בשבע השנים האחרונות לא הצליחה לשוב לעבודתה לאחר ה-7 באוקטובר. "הרגשתי שאני לא מסוגלת, זה העלה בי הרבה דברים ולא צלחתי את זה".
במהלך התקופה השתתפה בריטריט של סלונס טרייב. "זו פעם ראשונה שהענקתי מתנה לעצמי, זה מקום קסום, בריטריט יש תמיכה ופעילויות שנמשכות חמישה ימים מלאים שבהם אפשר להתחיל תהליך, יצרנו שם חברויות שהן איתי עד היום. בשונה מריטריטים אחרים, זה באמת נועד למי שבא לרפא את עצמו".
שמואל ושירה שאיתה הייתה ברכב, החליטו לפתוח את "מתחילים לחיות מחדש" - עמותה למען שורדי המסיבות, שהתוכנית הראשונה שלה - המקפצה - יוצאת לדרך בחודש הקרוב. "בהתחלה פתחתי עמותה ולא ידעתי בדיוק מה אעשה, רק ידעתי שאני רוצה ששירה תהיה השותפה שלי ושהעמותה תהיה קשורה לעולם היזמות והעשייה. מירב גילי הירש הייתה המנטורית והשותפה לדרך מההתחלה. טסנו לארה"ב לספר את הסיפור שלנו ולגייס תרומות לפרויקט, ואז הקמנו את העמותה".
תוכנית המקפצה היא תוכנית שמעבירה את המשתתפים תהליך יזמי ומלמדת אותם להתחבר ליצירתיות שלהם ולהוליד מיזם טכנולוגי, חברתי או עסקי. התוכנית אורכת חמישה חודשים ומעניקה ליווי מההתחלה ועד הסוף לשורדי המסיבות. "שאלתי את עצמי איך אני הופכת את המשבר הזה להזדמנות? אחרי היום הזה איבדנו משמעות ולא הצלחתי לחזור לעבודה ולעשות את מה שאני אוהבת, וכמו שאני מתמודדת עם זה יש כל כך הרבה אחרים, יש את החיים לפני ואחרי השבעה באוקטובר, אבל אפשר להחזיר את האור", מוסיפה שמואל.
"אני כבר מעל לשנה במילואים אזרחיים"
בשישה באוקטובר גילי הירש, מוותיקות שבט הטרנס ומאנשי המידברן, מייסדת הטרייב והסלונס טרייב, הייתה אמורה להיות במסיבה של היוניטי, שקדמה לנובה והייתה גם היא בחניון רעים, אך ברגע האחרון היא החליטה לוותר. "בשבת בבוקר הייתי אצל חברים בשדה עוזיה, הפייסבוק שלי התמלא בתמונות של נעדרים, ובסרטוני זוועות של אנשים מהשבט שלי, החבר'ה שלי מהמידברן היו בסופ"ש הפקה בחוות טל אור, והיו לכודים בין כביש 232 לחניון רעים, חגית רפאלי ז"ל נרצחה כשיצאה מהחווה וחלקם נסעו לחלץ אנשים מנובה, אם לא הייתי קמה ועושה משהו הייתי משתגעת מחוסר האונים ומשברון לב", היא אומרת.
כבר למחרת גילי הירש יצרה קשר עם הבעלים של הסלונס (מרחב הארחה שהוקם בקיבוץ מורן), אלי שקד, אמיר גליק ודייויד פרץ, וביקשה לכנס את אנשי נובה כדי לייצר להם מקום להתאחד ולעבד את מה שקרה. "בימים הראשונים הקימו מרחב בבית יצחק, ושמעתי אנשים שמתקשים להגיע מכל מקום בארץ רק לזמן קצר, הבנתי שהם צריכים להגיע לכמה ימים מרוכזים ולקבל את כל הכלים והתמיכה במרחבים שניצור".
גילי הירש יחד עם בעלי הסלונס טרייב ובשיתוף עם עמותת לב בטוח גיבשו מייד ריטריט בבית הארחה בקיבוץ מורן. "המקום פתח את הדלתות לכל מי שצריך, לא רק לנפגעי המסיבות אלא לכל מי שהתחיל להתפנות מהצפון ועבר בדרך ולא היה לו איפה להיות. בימים הראשונים הסבנו את המקום, שהיה מלון בוטיק, למרחב לינה קולקטיבית עבור משפחות וילדים, כוחות מילואים נשארו אצלנו, בעלי המקום הכניסו את היד לכיס כדי לממן את זה, הוצאנו 3,000 מנות כל יום והפכנו למוקד שעוזר למי שצריך בדרך. זה היה אך טבעי שנעזור לנפגעי המסיבות מתוך מחויבות אזרחית, אני כבר מעל שנה במילואים אזרחיים".
הסלונס טרייב יצא לדרך ללא תמיכה כלכלית, תוך 24 שעות נרשמו 200 נפגעי מסיבות לריטריט בן חמישה ימים. "תוך כדי שאני מתפעלת את האירוע, אני מקבלת הודעות מאנשים: "האקסטה לא ירדה לי", "אין לי איפה לגור", "שלחו אותי במדים למקום שממנו ברחתי" ועוד כל מיני צרכים שהמחישו לי את גודל האירוע. בתוך כל זה אנשים שקשורים למעגלים שלי נרצחו ונחטפו, ומתחזקת ההבנה שלי לאיפה אני רוצה להוביל את התנועה שלי בעולם, הייתי בהלוויה של עינב לוי אלקיים ז"ל, אחות של חבר טוב שלי ליאור, זו הייתה ההלוויה הכי קשה שהייתי בה בחיי, ואז הבנתי שאפשר להנציח את עינב דרך הריטריטים".
גילי הירש, החלה לעבוד במרץ כדי לגייס כספים ותרומות עבור הריטריטים, במקביל בשל היכרותה עם התחום של מיצוי זכויות, היא מתחילה לנהל קבוצות וואטסאפ שמונות מעל 900 חברים ופעילות 24/7 ומייעצת לנפגעי המסיבות ולהוריהם כיצד להתנהל מול ביטוח לאומי ומול עו"ד. "היו שם אנשים שהיו בנפילה קשה, התברר שיש המון ניצולים שעורכי דין ניצלו את מצבם, וכדי לעזור להם למצות את הזכויות מול ביטוח לאומי, לקחו מהם אחוזים מופרזים, ביטלנו הסכמים שעו"ד החתימו תוך כדי ניצול מצב מצוקה של אנשים. עזרתי לאנשים שלא יכולים למצוא מקום מגורים ושאין להם מה לאכול, אני מכירה המון אנשים והתחלתי להפעיל כל קשר אישי כדי לתת להם מענה".
"אני אלך בשביל הילדים האלה עד קצה העולם"
עד היום גילי הירש ליוותה במיצוי זכויות מעל 900 איש, בשיתוף פעולה עם עמותות וגופים, הפעילה חמישה ריטריטים, שבהם השתתפו יותר מ-120 איש. "אנחנו ממשיכים את התהליך גם אחרי הריטריט, כמו בקבוצות ספורט בתל אביב. הגעתי לעמותת מגרש ביתי בניהולו של אורי שוהם, שמשקמת חסרי בית באמצעות כדורגל, ופתחנו קבוצות של שיקום באמצעות כדורגל בתל אביב".
גילי הירש גייסה קרוב ל-600 אלף שקל, דרך אנשים פרטיים וגופים עסקיים שהיא מכירה, הכול מפה לאוזן. "כל יום נרשמים עוד אנשים לתוכנית, חברים של נרצחים, משפחות שכולות ואין לי תקציב לזה, אני פותחת מחזור של ריטריט ומגייסת לו כסף, וכך הלאה. הפכנו ליוזמה משמעותית עבור השורדים, שהתחילו לפתוח בעצמם דלתות בכל מיני מקומות והתחלנו להיעזר בכישורים שלהם, נוצרו כל מיני חיבורים שלא הייתי מעלה בדעתי, כמו מפיק מבריטניה שעשה סאבלט אצל שורדת מנובה, שסיפרה לו על המיזם והוא תרם. לקט ישראל תרמו פירות וציוד לריטריטים, נעזרתי בכל מי שיכולתי להיעזר לתרומה כספית או ציוד כדי שאוכל להחזיק את הריטריטים".
אחד הדברים הבסיסיים שנפגעו אצל שורדי המסיבות הוא האמון במערכת, במדינה, בעולם. גילי הירש עובדת במרץ מאז השמיני באוקטובר כדי להשיב לניצולים את האמון באדם. "הם הפכו לחלק מהלב שלי. אני באה מהשטח ומדברת את השפה שלהם, הם סומכים עלינו ואני נלחמת מלחמות עבור האנשים האלה שאף אחד אחר לא נלחם, יש לי בראש 900 סיפורי בריחה של אנשים, וחוויתי תסמינים של טראומה משנית, אני מקבלת טלפון בשש בבוקר ממישהו שעצרו אותו, ואני מפעילה את כל הקשרים, לא הייתה דלת שדפקתי עליה ולא נפתחה לי. אני חושבת שהקשר הזה יצר ברית חזקה, אני אוהבת את הילדים האלה ואלך בשבילם עד קצה העולם, זה דור העתיד של מדינת ישראל".