53 ימים שבני הזוג רז ואוהד בן עמי, תושבי קיבוץ בארי, מוחזקים בשבי החמאס בעזה. בתם, אלה, נאבקת כדי להחזירם הביתה. אלה מקווה שאמה תיכלל באחת הפעימות הקרובות, כיוון שהיא חולה וזקוקה לטיפול רפואי דחוף.

"יש אכזבה גדולה בכל פעם שאמא לא נמצאת ברשימה", הודתה אלה, "אני מקווה שאמא כן נכנסת לאיזושהי קטגוריה בגלל המצב הרפואי שלה ושתהיה ברשימה, אם לא מחר אז מוחרתיים. היא במצב רפואי מאוד מסובך, יש לה נגעים במוח ובעמוד השדרה שמפריעים לה לתפקוד בידיים וברגליים. היא צריכה ניתוח דחוף בגב כי החוליות שלה נשחקו בעקבות המחלה. יש אינפוזיות שהיא צריכה לקבל, שאני בטוחה שהיא לא יכולה לקבל בתוך הרצועה".

"דיברנו עם הצלב האדום המון פעמים. נסענו למשלחות בגרמניה, בספרד ובוושינגטון, פנינו אליהם בכל פעם. אין אמפתיה, אין איזושהי הצעת עזרה. אנחנו יודעים שעד היום הצלב האדום לא נכנס לשם. הפגנו כמה פעמים מול המטה שלהם, הם לא אומרים כלום. קשה לדעת שאמא נמצאת שם וסובלת מכאבי תופת. עם המחלה שלה, אני לא יודעת כמה זמן אמא עוד תחזיק שם והאם היא עדיין בחיים עכשיו".

איזה מחשבות עוברות בראש?
"אני אסופה, לא מתפרקת לרגע, רצה מראיונות, לפגישות, לכיכר ולמטה, עושה כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם. זה מאוד קשה, זה מפיל, זה ממוטט. הלילות קשים נורא. לפני השינה אני חושבת האם אמא אכלה בכלל משהו היום, האם לאבא היה כוס מים. איפה הם ישנים, האם הם ישנים כרגע על הרצפה. האם הם התקלחו. איך הם מרגישים. בלילות יש את הזמן לחשוב על זה, וזה מאוד קשה".

איך התחושות שלך בימים אלה, כשעוד ועוד חטופים משתחררים?
"יש התרגשות גדולה ושמחה ענקית. אנחנו, משפחות החטופים, הפכנו למשפחה אחת גדולה. אני נמצאת במטה כל היום, מכירה שם את כל המשפחות. לדעת שיש משפחות שאצלן הסיוט הזה נקטע, אין מרגש מזה. אין אושר מזה. כמו שכולם יושבים וצופים בשחרורים, גם אני צופה בזה עם דמעות של אושר בעיניים".

בין החטופים ששוחררו, מישהו מהם פגש או שמע משהו על ההורים שלך?
"הלוואי, אבל לא. ניסיתי לשוחח עם משפחות מבארי - ולא. אני מאמינה שגם אם בשב"כ או בצבא יודעים, הם לא מספרים לנו כדי לשמור על הביטחון שלהם. אני בסדר עם זה, העיקר הביטחון שלהם".

מאיפה אבא ואמא נחטפו?
"הם גרים בשכונת הכרם בבארי. זו השכונה שנמצאת ממש על הגדר, הכי קרוב לעזה. פרצו את הגדר ממש ליד הבית שלהם. נכנסו כבר בשבע בבוקר. אבא כתב לי שהוא שומע המון מחבלים בשכונה, שיורים להם על החלון. ב-09:30 הוא כבר כתב לי שהם אצלם בבית, עושים המון בלגן. שהם לא מפסיקים להסתובב בבית. ב-10:07 הוא כתב שהם נכנסו לממ"ד ותפסו אותם. אבא שלי מאוד שקול ומחושב. הוא רואה חשבון, בן אדם עם ראש על הכתפיים. תוך כדי הוא כתב לי: 'כתבתי צוואה, היא נמצאת על המחשב'. אמרתי לו: אבא, השתגעת? מה פתאום? אתה סתם מגזים, בטח חמישה מחבלים ותכף יתפסו אותם. על מה אתה מדבר? מה צוואה?".

מתי ראית את התמונה שלו מרגעי החטיפה?
"בשעה 11:00, שעה אחרי החטיפה עצמה. בהתחלה הם פרסמו שחטפו אלוף בצה"ל, היה לנו מאוד חשוב לצאת לתקשורת ולהבהיר שהוא לא אלוף בצה"ל. את תיעוד החטיפה של אמא קיבלנו שבועיים אחרי. לא ידענו מה איתה עד הסרטון הזה. היא יחפה, הולכת במלא קוצים, מתקשה לדרוך. אלה דברים שקשה לחשוב עליהם".

קיבלת מאז עוד אינדיקציות לגביהם?
"רק אמרו לנו שהם חטופים בוודאות ונמצאים בעזה, כמו שאמרו לכל המשפחות. לא אמרו לנו שום דבר על המצב שלהם".

את מדמיינת את היום שאחרי, כשתפגשי אותם שוב?
"אני צריכה את החיבוק של ההורים שלי, זה הדבר היחיד שאני מדמיינת. את החום של אמא, ללטף אותה, לנשק אותה, להאמין שהיא פה, לראות אותה חיה. אני צריכה גם את החיבוק המנחם של אבא. אבא המנחה שלי בחיים, הוא אומר לי איך לפעול. כל מה שאני אומרת עכשיו, כל מה שאני עושה בתקופה הזאת, אלה דברים שמבחינתי הוא לוחש לי באוזן מה לעשות. אני צריכה אותו פה, לדעת שעשיתי נכון, שהוא מסכים עם מה שעשיתי, שהוא יהיה גאה בי, שייראה שלא ויתרתי ושאני ממשיכה להילחם. העיקר לא לוותר. נחזיר את כולם, עד האחרון".