יותר מתשעה חודשים עברו מאז שבעה באוקטובר, ומאז שמשפחת קלדרון אינה שלמה. בבוקר 7.10 נחטפו ארז וסהר קלדרון יחד עם אביהם עופר מביתו בקיבוץ ניר עוז. ארז וסהר שוחררו במסגרת העסקה היחידה שבה שוחררו חטופים, ועופר נותר בעזה.
זו הפעם הראשונה שהם מוכנים לספר על מה שהיה שם, על מה שקרה להם בארבעה בתים שונים. בבית אחד בניר עוז, באותה השבת, עופר היה עם שני הילדים הצעירים סהר וארז. בבית אחר בקיבוץ גרה אימא שלהם הדס. היא ועופר נפרדו רק שנה לפני כן. בשכונת הצעירים התגורר הבן רותם, ורחוק בתל אביב בתם הבכורה גאיה.
"פה רכבנו תמיד. זה היה הכי יפה פה, אבל הכי קרוב, הכי קרוב לגבול", אומר ארז קלדרון בן ה-12 בדרכו בפעם הראשונה אל הבית שבו גר - ושאליו לא חזר מאז שנחטף לעזה. "אבל לא הרגשנו פחד או חשש לפני זה, נכון?" שואלת אימו הדס, ובנה ארז משיב: "לא ידעתי מה זה". האם הדס שואלת: "אתה מתגעגע קצת לאזור הזה?" וארז משיב "לא".
בדרכם אל הבית, האחים רותם וסהר קלדרון צוחקים: "כשאבא יחזור לפה נקנה לו ג'יפ חדש. גם קלאב קאר, נביא לו גם קלאב קאר". רותם שואל: "מה קרה לקלאב קאר? וסהר עונה: "הערבים גנבו". אבל שני האחים מפסיקים לצחוק. "בחיים לא אצליח לעצום פה עין, להירדם פה או משהו, אבל אני ממש מתגעגעת", ממשיכה סהר, ורותם משיב: "משפחה אחת גדולה שפשוט התפרקה".
הדס וילדיה רותם, סהר וארז מגיעים אל הבית ונדהמים ממה שהחורבן. "הכול היה חדש, זה היה בית חדש", מדגישה הדס את ממדי ההרס. "תראו את הכיתוב בערבית, זונות", אומרת סהר, והדס שואלת מה כתוב שם. "גנבתי... סתם", צוחק ארז. "גדודי אל-קסאם" - זו הכתובת על הקיר של משפחת קלדרון.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"המחבל ירה לי לרגליים"
"התחלנו לשמוע מלא צעקות בערבית מתקרבות לבית", מתארת סהר את מאורעות אותו הבוקר. "אבא שמע שמנסים להיכנס, ואז הוא מיד נכנס וסגר את הדלת, החזיק אותה וצעק לי לפתוח את החלון ולצאת ממנו. ארז קפץ ראשון מהחלון, אחר כך אני ואז אבא שלי בסוף". סהר מציגה את נתיב הבריחה מהבית באותה השבת ואת השיח שבו התחבאו במשך שעות. "הלכנו בדרך הזו ואבא שלנו אמר לנו לרוץ ולא להסתכל לצדדים, פשוט לרוץ לשיח. התחבאנו שם במשך משהו כמו שעתיים וחצי כמעט. ראינו הכול, את כל אלפי המחבלים. גררו פה גופה ואבא שלי אמר לי לא להסתכל ולהוריד את המבט. מרוב ההלם לא יכולתי, פשוט הסתכלתי על זה".
במקביל, האם הדס שהייתה בביתה, קיבלה שביב מידע על המתרחש עם שניים מילדיה. "בשמונה וחצי קיבלתי מהם הודעה אחרונה שהם בחוץ ומתחבאים בשיחים, שהם קפצו מהחלון והם מסתתרים. וזהו. מאז יותר לא שמעתי מהם. זו ההודעה האחרונה, ואז בשעה 9 הטלפון התנתק ואין לי קשר עם העולם בכלל".
באיזשהו שלב, מחבל קלט את השלושה בשיחים. "איזה מישהו (מחבל) החליט לעשות שם מתח", מספר ארז, וסהר מוסיפה: "אני מסתכלת והמחבל מסתכל עליי, קולט אותי. הוא לא בא אלינו ולא כלום, הוא התחיל לצרוח מלא דברים בערבית לחברים שלו. ארז ואבא שלי ברחו, ולי נרדמו הרגליים אז לא הצלחתי לקום. הוא ירה לי ברגליים אבל לא פגע".
"מישהו בא מולנו ומנסה כאילו לחפש, ואז הוא רואה אותנו", מוסיף ארז. "ואז אני מטפס למעלה. הגעתי כבר למעלה, הוא שם יד על האקדח ואומר לי לרדת ואז הם לוקחים את אבא, הוא היה על הברכיים בכביש. ואז רק הוא (המחבל) לוקח אותי באופן נסתר וזהו, הוא היה מישהו 'רגיל', אזרח". סהר, שראתה את אחיה הקטן ואת אביה נחטפים, מתארת: "לקחו אותם ואני זוכרת שהייתה פה חבורה ענקית של מחבלים. הם ראו אותי ושניים לקחו אותי". ארז ראה שחוטפים את אביו ואותו, אבל לא ידע מה עם אחותו: "שמענו יריות".
"באותו רגע חמישה מבני משפחתי נעלמו"
בהמשך צולם ארז כפות וקשור בידיו, מהתמונות הקשות ביותר ב-7.10, תיעוד שנחשפה אליו האחות גאיה ברשתות החברתיות. "דפדפתי באינסטגרם ואז פתאום ראיתי את ארז, ואני אומרת לעצמי שאני בסרט, כאילו זה לא אמיתי. התחלתי באמת לבכות את חיי ולא הבנתי - מה, זה אמיתי שאני מוצאת סרטון של אח שלי הקטן שלוקחים אותו? לפחות ככה ידעתי שהם כנראה נחטפו".
"באותו הרגע חמישה מבני משפחתי נעלמו", מספרת הדס על אותם הרגעים כשלא ידעה מה עלה בגורל בני משפחתה. "אני בממ"ד לבד, אני מחזיקה את הידית עד שלוש אחרי הצוהריים, שמונה שעות, ומה שמפריד ביני לבין המוות זה דלת. לא ידעתי מה עלה בגורלם".
כשהדס אומרת חמישה מבני משפחתה היא מתכוונת לעופר ושני הילדים, לאימא שלה כרמלה דן בת ה-80 שגרה בצד אחר של הקיבוץ ויחד איתה באותו סוף שבוע בת אחותה של הדס, נויה, נערה בת 13 עם אוטיזם. זו ההודעה שהדס כתבה למשפחה שמחוץ לקיבוץ: "שואה, זוועה, יום כיפור 2, הילדים שלי, עופר ואימא לא עונים - או שנחטפו או שנרצחו. שרפו את כל הבתים, בזזו, רצחו, שואה, להתפלל, פשוט להתפלל, זוועת עולם".
"חשבתי מה יעשו לי? יתעללו בי, יאנסו אותי?"
במקביל, הבן רותם שנמצא לבד לחלוטין מצליח לשמור על הידית של דלת ביתו, גם כשהמחבלים כבר בבית, וכשאף בן משפחה כבר לא עונה. בצוהריים הגיעו חיילים שלקחו אותו אל החמ"ל. "אני מגיע לשם ראשון מהמשפחה ואחרי איזה 20 דקות אימא מגיעה, כמובן שבורה, ואני זוכר את הרגע הזה: מאוד קשה לראות את אימא ככה מתפרקת מול העיניים והכול בלגן מסביב, מלא אנשים פצועים ולא פצועים, ילדים מתרוצצים, פשוט מחנה פליטים", הוא מספר.
"אני זוכר את עצמי מדבר עם חבר של אבא, מנסה להבין איתו איפה הם יוכלו להיות, אולי בנגרייה, אולי שם, אני מנסה לדבר עם חיילים, זה לא צלח. אני מוצא את עצמי בסופו של דבר בחוסר אונים ענק ופשוט מאבד את זה - מתפרק, אין לי קשר עם סבתא, עם נויה, עם האחים, עם אבא, אני לא יודע מה קורה".
באותו הזמן סהר וארז, בנפרד, מובלים על אופנוע לעזה. "כל המחשבות צפו - איפה ההורים שלי, מה עם ארז, מה עם רותם, איפה המשפחה שלי ומה עם הקיבוץ?", נזכרת סהר. "מה יעשו לי? לאן ייקחו אותי? יתעללו בי, יאנסו אותי? כל המחשבות הכי נוראיות בעולם. אני זוכרת שהעבירו אותי לטנדר ובטנדר היו איתי משהו כמו שישה מחבלים והם פשוט התחילו לצחוק שם באוטו".
"המחבל אמר לי שאחזור הביתה בעוד שעתיים"
בשלב הזה כאן בארץ כבר יודעים שעופר, סהר וארז חטופים - אבל לאף אחד אין מושג מה עובר עליהם באמת.
"המחבל אומר לי שהכול טוב ושעוד מעט מגיעים ושאני אחזור הביתה בעוד שעתיים", נזכר ארז. "עברתי חמישה מקומות ואז לבית חולים, 16 ימים. חשבתי שזה הבית החדש. הייתי מנותק ולא ידעתי באמת".
חשבת שאלה יהיו החיים שלך?
"כן, קצת".
אחרי 16 ימים לגמרי לבד ארז, רק בן 12, נלקח לבית החולים נאצר ושם הוא סוף סוף פוגש פנים מוכרות: "ראיתי את איתן (יהלומי), שני (גורן), יגיל (יעקב), קרן ואוהד (מונדר)".
ומה אתה חושב לגבי אימא?
"בבית החולים החבאנו רדיו. שמענו אותה מהכיכר".
מדברת בכיכר החטופים?
"כן, גם אמרו לנו המחבלים - הדס באל-ג'זירה".
"הייתי חודשיים במנהרה - אין אוויר, בקושי מים"
ובינתיים במנהרה מתחת לאדמה סהר מוחזקת עם קבוצה קטנה של ישראלים: "כמעט חודשיים הייתי במנהרה. אין אוויר. בקושי אוכל, בקושי מים. בכל יום שאלתי את עצמי מתי אני אצא מהמקום הזה". אין לה מושג מה קרה עם אף אחד מבני המשפחה שלה, עד שיום אחד אחד השובים קרא לה.
"הוא ידע עברית קצת ואז הוא שאל אותי איך קוראים לאבא שלי. אמרתי לו 'עופר קלדרון', ואז הוא סימן על הפנים ולא הבנתי מה הוא רוצה. ואחרי משהו כמו חצי שעה, כמעט שעה, פתאום אני רואה את אבא שלי. לא זיהיתי אותו בהתחלה כי היה לו מלא זקן, שפם, מלא שיער, הפנים שלו היו יותר רזות, הגוף היה יותר רזה והוא ירד משהו כמו 10 קילו".
"הוא היה ממש רזה, הוא היה פצוע ברגל, הוא צלע, ופשוט לא היה נראה כמו אבא שלי: ראיתי את אבא שלי, אבל הוא לא היה נראה כמוהו. הוא גם לא התנהג כמוהו. בחיים שלי לא ראיתי את אבא שלי בפחד כזה. בחיים שלי לא יצא לי לראות את אבא שלי מפחד, כאילו בחיים לא ראיתי אותו מפחד, תמיד ראיתי אותו בתור דמות ששום דבר לא מפחיד אותו, שום דבר לא יעצור אותו".
נתנו לכם להתחבק?
"כן. התחבקנו, בכינו ודיברנו מלא. אני זוכרת שהוא אמר לי משפט - 'עברנו שואה'. זה המשפט הראשון ששמעתי ממנו. כאילו הוא כבר ידע. הוא אמר לי שכשהיינו בשיח הוא כבר ידע שזו שואה".
"בתקופה שהיינו ביחד עברנו את זה ביחד, חיזקנו אחד את השני ואני אפילו יכולה להגיד שאני חיזקתי אותו יותר מאשר הוא חיזק אותי", מוסיפה סהר. "הרגשתי שאני שם בשבילו אפילו יותר משהוא שם בשבילי. הרגשתי שאני המבוגר האחראי שם כי המצב הנפשי שלו שם לא היה טוב בכלל. כן ניסינו תמיד להרים אחד לשנייה את המורל, ואת התקווה והאופטימיות, נעזרנו אחד בשני אבל פשוט..." והדס האם מוסיפה: "וזה היה 52 יום, תארי עכשיו 9 חודשים אחרי".
בשלב מסוים אמרו המחבלים לסהר שהגיע הזמן להיפרד. "הם באו אליי ואמרו לי שאני הולכת, חוזרת לישראל. הם אמרו לי שאני צריכה לבוא ובאתי לאחד המחבלים ושאלתי מה עם אבא שלי, למה הוא לא יוצא, ומתי הוא ייצא. אמרתי למחבל 'בבקשה תשמור עליו, זה אבא שלי', והתחבקנו בפעם האחרונה - הוא בכה לי בידיים. הוא אמר לי שהוא שמח שאני חוזרת לישראל אבל שהוא מפחד שהוא יישאר שם כל החיים ושהוא לא רוצה למות שם".
ומסר אחד נוסף היא חושפת לראשונה בפני המשפחה: "הוא אמר לי 'בבקשה תלכי להפגנות, תילחמי'. יצאתי משם ועד עכשיו אני בתחושה שנטשתי אותו, שהשארתי אותו שם מאחור. אני בכל יום בתחושה שאני אחראית לאם הוא יחזור או שלא".
"פשוט בא לי לראות אותו, כזה פשוט"
עופר קלדרון, האיש המצחיק, אוהב החיים ועם ידי הזהב, הוא הנדימן שמסוגל לתקן הכול. לפני 20 שנה הוא למד לבדו נגרות והפך להיות אומן מטבחים, כזה שאנשים מעריצים. ילדיו הגיעו לביקור בנגרייה שהוא כל כך אוהב ונזכרו. "אני משחק קצת, משאיר את המקום קצת חי, אני מפעיל קצת את הכלים, חותך, בונה, זה מקום שמזכיר לי את אבא, זה חשוב לי", אומר רותם.
רותם, למה אתה הכי מתגעגע? מה הכי קשה לך?
"פשוט בא לי לראות אותו, כזה פשוט", הוא משיב, ואחותו סהר כותבת על המראה "אבא, תחזור עוד היום".
הדס האם מוסיפה: "אנחנו בהולד - אי אפשר לחשוב רגע קדימה, רגע על העתיד, אי אפשר לחשוב. זה כאילו קפא" והאחות גאיה מצטרפת: "גם לא משנה מה אתה עושה, אתה מרגיש אשם. לא משנה מה תעשה, גם הדבר הכי פשוט... אני אשב לארוחת צוהריים בעבודה, איך אני אומרת לכולם שלא בא לי ושאני לא מצליחה לאכול כי אני רק חושבת אם אבא אכל היום? ואז אני צריכה לחזור לכיסא ולהמשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה. פשוט בכל דבר קטן אתה מרגיש אשם ואתה מרגיש מגעיל, ורע עם עצמך, כמו להכריח את עצמך בכל יום לחיות מחדש, כל יום מחדש אתה קם ואתה אומר 'אני צריך לחיות, אני צריך לחיות' ואי אפשר - זה מה שהחיים שווים? אז אין משמעות לחיים אם אלה החיים. אין שום משמעות".
וכל הזמן הזה, במקביל למאבק שלה להחזיר את ילדיה מעזה ואת אביהם, הדס מתמודדת עם אבל כבד מאוד - על אימא שלה כרמלה ועל אחייניתה נויה. "היו חיים שלמים, היא הייתה פותחת פה בריכה לילדים להתרחץ, היא הייתה משקה והייתה גאה מאוד בגינה שלה, בפרחים, היא הייתה אומרת 'תראי את הפרח', הייתה שעות משקה את הגינה, היו פה חיים שלמים", מספרת הדס. "זה בית שהוא גם הקבר שלהם - היו פה חיים שלמים ופה הן גם מצאו את מותן בצורה כל כך אכזרית ולא מכובדת. לא מגיע לאף אחד לסיים ככה את החיים. הן נמצאו פה שכובות פה בתוך שלולית של דם וחבוקות. זה מה שאנחנו יודעים. ככה הן סיימו את החיים. זה מה שזה".
באיזו שעה להערכתכם הן נרצחו?
רותם אומר שסביב 12 בצוהריים נותק הקשר. "בשעה 12? זה מטורף", אומרת סהר, ורותם משיב: "זה התחיל ב-6:30 האירוע. אם הצבא היה מגיע שלוש שעות לפני, ארבע שעות לפני, שזה גם ביזיון, הוא היה מציל פה המון המון אנשים".
בצל המחדל הנורא, הדס האם תוקפת: "מי המנהל של המדינה? מי הראש? מי אחראי לכל המערך הזה, לכל הדבר הזה? ראש הממשלה. לא היה לי שום דבר אישי נגדו לפני זה, אבל היום אני אומרת 'איפה אתה?' אחד הדברים שאני יודעת שחושבים לו, שהוא איש ספר ואבא שלו היסטוריון, זו המורשת. ואני שואלת - איזו מורשת אתה משאיר אחריך? איזו מורשת? של בגידה? של הפקרה? אתה מקריב אנשים חיים שצועקים לעזרה בזה הרגע, עכשיו - אל תדבר איתי על הביטחון בעתיד, עכשיו, ברגע זה אנשים במצוקה, נשים נאנסות".
"אנחנו ארבע אימהות שמאחורינו משפחות משפחות רבות והחלטנו לכתוב ספר שנקרא 'מר הפקרה'", היא מספרת. "הלוואי ויכולתי לכתוב ספר על 'מר ביטחון' או על 'מר כלכלה' או על 'מר עולם'. זו המורשת שראש הממשלה שלנו ישאיר אחריו אם הוא לא יחזיר אותם. נשאר פרק אחד בסוף, של תקווה - אם הוא יצליח להחזיר אותם, הפרק ייכתב".
"אוטוטו יש לארז בר מצווה, יהיה בן 13, באוקטובר. הוא יסגור שנה..." מספרת הדס, ובתה גאיה כועסת: "את אומרת את זה, וזה אפילו לא מעניין, זה לא משנה שיש לו בר מצווה, זה לא משנה כלום. גם לי יש יום הולדת בעוד שבוע, זה לא משנה. זה לא משנה שארז יהיה בבר מצווה בלי אבא, זה לא משנה. זה משנה שאבא שם, זה לא משנה שאנחנו סובלים - הוא סובל, לא משנה שאנחנו פה יושבים וסובלים בכל יום. הוא סובל שם. הוא לא אמור להיות שם. מהרגע שנולדתי, כל הפרצופים שאני מכירה, אני הולכת ורואה אותם ברחוב בכל יום. פרצופים של אנשים שראיתי כל חיי מול פניי, ואני רואה אותם מודבקים לקיר כי הם מתו, כי רצחו אותם או שהם חטופים. באיזה עולם? מה זה הדבר הזה?"
יש פחד מלשכוח? לשכוח את הריח שלו, את הקול שלו? תשעה חודשים זה המון זמן.
"נראה לי שכבר שכחנו", אומרת סהר. "אם אני פתאום רואה סרטון או תמונה זה כמו להיזכר בבן אדם שלא איתנו כביכול. זה אותו הכאב, אתה לא זוכר כמעט כלום מהבן אדם וזה עוד שנייה שנה". "אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיו, פשוט לא יכולים", אומר רותם.
תחקיר: נוי ברכה