ההורים של שורדי הטבח בפסטיבל נובה זוכרים כל רגע מהשבת הנוראה של 7 באוקטובר. הם זוכרים כיצד ניסו לסייע בתוך חוסר האונים, מה אמרו בשיחות הטלפון הדרמטיות, מה שמרו בפנים, ובעיקר – עד כמה הם דאגו. חלקם התניעו את הרכב ודהרו דרומה ואחרים הכווינו מרחוק, חילקו הוראות וניסו לשדר ביטחון - כל זאת כשהם עצמם אחוזי אימה ודאגה.
ברגעים הקשים האלה כל החלטה הייתה גורלית. חיים ומוות הוכרעו לעתים בבחירה אם לפנות ימינה או שמאלה, אם להתחבא או לרוץ. ההורים המודאגים לקחו חלק בהחלטות הקשות האלה, עד שבמקרים מסוימים, הקשר עם הילדים במסיבה נותק לחלוטין.
שוחחנו עם שלושה הורים, כדי לשמוע את סיפור הטבח מהזווית שלהם. מה עבר להם בראש? כיצד ניסו לסייע? ואיך הצליחו לשדר ביטחון לילד או הילדה שנסים על חייהם, בזמן שהם, ההורים עצמם, אחוזים אף הם בדאגה איומה?
"מתחילים לקבל סרטונים"
אתי יפרח זריהן, אימה של נועה יפרח, התעוררה כבכל שבת מוקדם לריצת הבוקר שלה. "לא הייתה לי תחושה שמשהו לא טוב קורה", היא נזכרת. "ערב לפני כן, הילדה אומרת שהיא נוסעת לפסטיבל בדרום. נועה מאוד אחראית, ולא היה לי שום ספק שהכול בסדר".
גם לאחר ששמעה את האזעקות, אתי, כמו רובנו, לא ייחסה לזה עדיין חשיבות רבה. הדאגה לנועה החלה כשסרטוני הזוועה מהדרום התחילו לרוץ ברשתות. "סיימתי לרוץ בשעה שמונה", היא משחזרת. "עלינו לקפה המסורתי שלנו ושם אנחנו מתחילים לקבל בווטסאפים סרטונים. התקשרתי לנועה".
ברגע שאתי שמעה את בתה מדברת על מחבלים, אתי ניסתה מיד לחשוב מה ניתן לעשות. "היא באמת שלחה לי את המיקום, ואני רואה שהיא באמצע שום מקום", היא מספרת. "אין אפילו את הקו הסגול הזה של המיקום להגיע עד אליה. אתה רואה שהיא נמצאת שם באמצע איזשהו שטח, ואתה לא מבין איפה".
מה עובר בראש?
"וואו, אני שומעת 'מחבלים' ואתה לא מבין עדיין שבאמת...", אתי מהססת ואז משחזרת את המחשבות שלה: "אוקיי, מחבלים, בטח הצבא עכשיו יגיע. אנחנו הצבא הכי חזק בעולם. זה עניין של כמה דקות, ואנחנו מחסלים אותם והכול נגמר", היא מתארת. "וזה לא קרה. עוברת עוד דקה ועוד שעה ועוד שעה".
"לפני כן, אני מתקשרת למכרה, ידידה, בכירה בצבא מאוד. מישהי שאפילו קרובה מאוד לרמטכ"ל, עד כדי כך", משחזרת אתי. "אני לא בקשר יומיומי איתה, אבל מי עושה חשבון ברגע כזה? לא מעניין אותי, אני מכירה אותה, והיא אישה מאוד נחמדה. התקשרתי אליה ואמרתי לה 'יש מחבלים בדרום. הבת שלי נמצאת במסיבה, ויש איתה איזה אלפיים ילדים חסרי אונים, הם רצים, מפחדים ממחבלים. הם שומעים יריות והם שומעים טילים. תעזרי לי, מה אנחנו עושים?' היא אומרת 'אני יוצאת לדרום, אני אדבר איתך בדרך'. עוברת שעה ואני מתחילה להסתמס איתה, ממש ארוכות, וכל סמס היא שולחת לי 'הצבא בדרך, כוחות הביטחון שם, הצבא בדרך'. ואני אומרת לה 'אף אחד לא נמצא. אין שם אף אחד, הם לבד'".
"אני לא ממש יודעת מה קורה", ממשיכה אתי לתאר. "כשאני מתקשרת לנועה עוד פעם, היא אומרת לי 'אימא, תפסיקי, אל תבואי. אל תדאגי, הצבא כאן'. היא חושבת שהצבא שם, אבל היא לא הבינה שזה יריות לא של הצבא, זה מחבלים. הם הגיעו לאיזשהו מקום שם בשטח, והיה שם איזשהו שוטר אחד חמוש, וזהו, לא היה עוד אף אחד שיכול לעזור להם".
"נסעתי, לא חשבתי שאצא מזה בחיים"
"הבנתי שאין הרבה מה לעשות, והם שם לבד", נזכרת אתי. "פשוט הנעתי את האוטו. נסיעה כזאת לא הייתה לי בחיים. אתה לא חושב על כלום, אתה נוסע, כבישים ריקים, הגעתי למהירות של 180, משהו שאף פעם לא תיארתי לעצמי, ואני חושבת על הדברים הכי גרועים. אני אומרת 'אוקיי, יש לי עוד ילדה אחת בבית, נשואה, עם שני נכדים', אני חושבת שאולי צריך להתקשר אליה ולומר לה דברי פרידה, כי אולי גם לי יקרה משהו. אני עושה את מה שצריך לעשות ואני מביאה את הילדה שלי. לא חשבתי שאני אצא מזה בחיים. ידעתי שאני נוסעת משם, אני לא יודעת מה הולך לקרות, אבל אני חייבת לעשות את זה".
"גם הסכנה של הנסיעה היא מטורפת", מוסיפה אתי. "אין עצירה ברמזורים. גם יש טילים מעל הראש שלי, אני רואה שדות שרופים. אני מגיעה לאופקים, ושם עוצרים אותי המשטרה, 'את לא יכולה לעבור'. אני משתוללת שם, הם לא נותנים לעבור. אני עם אוטו חשמלי, ובגלל הנסיעה המטורפת כל החשמל אזל. ועכשיו אני בבעיה, מה עושים? נסעתי לבאר שבע, הילדה שלי עם כל התעוזה ותעצומות הנפש הצליחה לרוץ, איזה חמש-שש שעות, והם הגיעו לאיזשהו אזור, ומשם אסף אותה בחור בשם אסף דוידיאן. הוא עשה נגלות של כל הילדים, הביא אותם למועדון הנוער בפטיש. המסכן בעצם איבד את הבת שלו, היא נרצחה, אבל הוא עשה את המצווה הגדולה והציל הרבה ילדים".
נועה שרדה, אבל חברים קרובים שלה נרצחו במסיבה. "רק אחר כך הבנו שהיא הייתה בתוך תופת", מעידה אימה, אתי. "ועוד יום עובר, ועוד יום, ואתה רוצה לדעת מה עובר לה בראש. אבל היא הסתגרה בתוך עצמה. איתי, בכל אופן ועם אבא שלה גם, היא לא דיברה על זה, אבל התנחמתי בזה שהיא ישבה עם החברים שעות ארוכות, והיא דיברה".
אתי מספרת שמאז נועה מתקשה להתאושש מהטראומה. "היא ילדה בת 25, ובכל יום כשהיא יוצאת מהבית אני מבקשת ממנה לעשות לי מיקום. היא ילדה מאוד עצמאית, ובכל זאת", משתפת אתי. "וזה לקבל ממנה תמונות ביקור חברים בבית העלמין. היא רושמת לי 'אני בביקור חברים', והיא מצלמת את הקברים שלהם".
"זה רגע שכל הדם יורד מהגוף"
כמו אתי, גם עפרה, אמו של שוהם גואטה שניצל מהטבח בפסטיבל נובה, הבינה בשבת בבוקר שהוא נמצא בסכנה. "יום שבת בבוקר, יום חג", היא נזכרת. "מיכאל, הבעל שלי, כבר הלך לבית הכנסת ובשש וחצי אזעקה. אנחנו יורדים לממ"ד ושוהם לא היה במיטה, ואני אומרת לאח שלו הקטן 'איפה שוהם?' הוא אומר לי 'אימא, שוהם הלך למסיבה'. אני אפילו לא ידעתי שהוא הלך למסיבה. אז אמרתי 'טוב, אני אחייג אליו'. אני מחייגת אליו והוא עונה לי, הוא אומר לי 'אימא, אני לא יכול לדבר איתך'. אני אומרת לו 'למה אתה לא יכול לדבר איתי?' הוא אומר לי 'אימא, יורים עלינו. יש פה יריות, יש פה משהו'. ואני אומרת לו 'לא, רגע, זה לא יריות, שוהם, זה טילים'".
"חייגתי אליו בווידאו בווטסאפ כדי לראות אותו", ממשיכה עפרה לשחזר, "ומצאתי אותו באמת משתטח מתחת לבמה. זה רגע כזה שכל הדם יורד מהגוף. אתה חושב 'זה לא יכול להיות' וזה נוחת עליך בבום. והפחד העמוק הזה כשאתה מבין שיש פה סכנת חיים, וחוסר האונים".
"אמרתי 'טוב, תנתק רגע, אני אתעשת'", היא ממשיכה לספר. "הוא מסתתר, הוא גם לא יכול היה לדבר, כי באיזשהו שלב ירו עליהם מתחת לבמות ואז הם התפזרו לכל עבר. הם היו שלושה חברים אשקלונים והם התפזרו לכל עבר. אחד ברח לשירותים הכימיים ובנס גדול הוא ניצל. שוהם ורז החבר שלו רצו והסתתרו באיזשהו שיח. באמת, היה להם נס גדול".
עפרה משחזרת את רגעי האימה שעברו עליה כשהבינה מה קורה לבנה: "קודם כול הייתי בפחד נורא, אבל שוהם שלי הוא לוחם ואני האמנתי בו", היא מדגישה. "כל הזמן הרגשתי שאני צריכה לשדר לו כוח, שהוא יהיה בסדר. גם באיזשהו שלב הוא חייג ממישהו כדי שהוא יוכל לתת לנו נקודת ציון. ממש ככה, פתחנו סוג של חמ"ל בתוך הבית בלי יכולת לתקשר איתו, ב-12, 11 וחצי ככה נעלם הקשר".
"השעות חולפות והפחד והאימה בטלוויזיה, והתמונות שאנחנו שומעים שרצות, והטלגרם והכול מסביב, אלה רגעים איומים", היא מעידה. "ומצד שני צריך להיות חזק כדי להגיד להם 'יהיה בסדר, הוא ייצא'. בדיעבד, אני אומרת, 'וואלה, כאילו שידרנו לו כוחות'".
מה אמרתם לו?
"הוא באיזשהו שלב שלח לנו תמונות, ובתמונה הוא נתן נשיקה ואמר 'אימא, אני לא יודע אם אנחנו נצא מפה'. כמו בסרטים", משיבה עפרה. "הוא גם אמר לנו 'תשמרו על עצמכם, שמעתי שיש גם מחבלים באשקלון'. אני אומרת 'תעזוב אותנו, אנחנו פה. אתם שם' ואז ניתק הקשר. ובאיזשהו שלב כשחזר הקשר דרך מישהו, אמרתי לו 'רק תסתתר, תעשה מה שאתה יודע לעשות'. לא שידרתי לו פחד, לא בכיתי לו בטלפון. רק אמרתי לו 'אלוהים ישמור אותך, תסתתר, תעשה מה שאתה יכול', ובזה ניתק הקשר עד שהוא חזר".
"רואים וי אחד ומתפללים"
"באיזה שלב הוא התקשר ולחש, ואז אמרתי לו 'אל תתקשר, אל תדבר, תסתתר. תעשה מה שאתה יודע לעשות'" ממשיכה עפרה לשחזר. "אפילו פחדנו להתקשר, רק שלחנו הודעות. אתה רואה וי אחד ואתה רק מתפלל. לא רציתי להפחיד עוד יותר. פחדתי שהוא אפילו יענה לי לטלפון, כי ידעתי, הבנתי את הסכנה מהפעם הראשונה שהוא לחש. פחדתי להלחיץ אותו עוד יותר, אפילו שהייתי מאוד לחוצה. לא רציתי לשדר לו את הפחד שלנו, לא רציתי שמשהו ייתן לו לאבד את הכוח. הוא שלח לנו תמונה אחת, בפנים, בלי חולצה בשיחים".
"אחד הדברים שאמרתי לשוהם בטלפון, עכשיו אני נזכרת, 'כפרה עליך, בבקשה, אל תהיה גיבור. אל תהיה גיבור'", מוסיפה עפרה. "שוהם הוא גדול גוף ואני אמרתי לו 'עכשיו אתה לא יכול להיות גיבור, אתה בשיחים, אל תחפש נשק. אל תחפש כלום. תסתתר, תהיה בשקט'. כל כך פחדתי שהוא יהיה גיבור, שהוא ינסה לצאת. פחדתי שהוא יחשוב שהוא יכול, כי הבנו שאף אחד לא יכול עליהם. אמרתי לו 'תוריד פרופיל, תישאר איפה שאתה'. בדיעבד אני יודעת שהיה איזשהו קטע שהם ירו על השיחים, ואנשים ברחו מהיריות, ואז הם ירו במי שברח".
לשוהם אזלה הסוללה ובמשך שעות ארוכות נותק הקשר עימו. לבסוף הוא חולץ בידי הצבא בשעות הערב ונלקח לאופקים. יומיים לאחר המסיבה הוא כבר נקרא לשירות מילואים ביחידה קרבית.
"יצאתי להביא את הבת שלי"
ניצן עזרא נמלטה מפסטיבל נובה והסתתרה במיגונית שהפכה למלכודת מוות. משם, בין הגופות והעשן, היא הצליחה ליצור קשר עם משפחתה. "נכנסו לעשות וידוא הריגה, זורקים עלינו רימונים, זורקים בקבוקי תבערה", היא כתבה לאחיה עמית, מתוך התופת. כשאביה, מוטי, הבין שבתו במצוקה הוא ובנו עמית יצאו מיד מביתם בבת חפר כדי להציל אותה. מוטי ועמית עזרא היו בין האזרחים הראשונים שהגיעו לעוטף, הם חברו לכוח צבאי, והצליחו לחלץ את ניצן. במבצע החילוץ שלהם הם הצליחו לחלץ עוד כ-30 מבלים מהמסיבה.
"כשאתה יודע שאחד מהילדים שלך נמצא במצוקה, אתה מבין שזה או שאתה מקבל אותו בחזרה כמתנה, או שאתה בעצם מאבד אותו. ואז הכול פתאום נעלם, ואתה מתמקד רק במטרה אחת – איך להביא את הבת שלך הביתה", הוא אומר בביטחון. "לא עניין אותי כלום".
"אחת הדאגות שהיו לי במהלך המסע הזה, זה הבן שלי עמית שהיה איתי. פה הייתה לי הבעיה", משתף מוטי. "הוא היה איתי והוא לא הסכים לרדת, ובעקבות זה נכנס בי פחד מטורף, שזה לאבד גם אותו, גם את הבת שלי וגם את עצמי. זאת אומרת, שאנחנו מאבדים פה שלושה", משחזר מוטי. "הייתי ממש מפוקס, מבין מה אני עושה, אבל מלא דאגה, והדאגה שלי מניצן עברה לעמית, ולמה? כי עמית אני רואה אותו, הוא איתי, הוא לא נמצא במצוקה. רק ניצן נמצאת במצוקה. היה לי מאוד מאוד מאוד קשה לוותר גם על עמית, כי כשהגענו ראינו מה קורה והבנו שזה סדום ועמורה מה שקורה שם. אנשים הרוגים וזרוקים ומתים ושרופים וחתוכים וקטועים".
"אתה רואה הכול", הוא ממשיך. "ואתה אומר 'הנה, אני נכנס עוד 100 מטר, ואני נכנס עוד 100 מטר' ואתה רואה שיורים וזה מטורף וצעקות, קופצים, ואתה רואה מחבלים זרוקים על הרצפה ואתה אומר 'ריבונו של עולם, מה אני עושה עכשיו?' ניצן בפנים, ניצן זה סוג של 50% חיים, ועמית זה 100% חיים. והוא מתעקש שהוא לא רוצה לרדת מהאוטו שלי. הוא פשוט אומר 'אבא, אני ואתה עד הסוף, אתה לא חוזר – אני לא חוזר'. זאת אומרת, היינו אחד בשביל השני".
למוטי לא היה ספק לרגע אחד שהוא יעשה הכול כדי להציל את בתו. "אתה חי בשבילם, אתה נושם בשבילם, אתה מדבר בשבילם, אתה עושה הכול בשבילם", הוא מצהיר. "קודם כל הם, אחר כך זה אתה, כשאתה אבא. הילדים שלי זה המעלה הראשונה בחיי".
"אמרתי 'תתחבאי מתחת לגופות'"
"בפעם הראשונה שהצלחתי לדבר עם ניצן, זה היה כשאמרתי לה להתחבא מתחת לגופות", מעיד מוטי. למרות האימה שאחזה בו, הוא הצליח לשדר קור רוח לניצן שהייתה בצד השני של השיחה. "אני עברתי הרבה בחיים שלי, גם במסגרת הצבאית", הוא מסביר. "אני בן 53, עברתי פיגועי תופת, עברתי פיגועי ירי, כמה מטענים בשירות הצבאי שלי. עשיתי כל מיני דברים, זאת אומרת, ידעתי מה זה להיות בפוקוס. הייתי הרבה שנים בכיתת כוננות, כמעט 17 שנה. גרתי במובלעת בתוך השטחים. זאת אומרת, ידעתי איך להסתכל על הדברים האלה. עשינו הרבה תרגילים בצבא ובאימונים. ידעתי מה אני עושה והבנתי מה אני עושה".
עד כמה היום, עם כל הזמן שעבר, זה עדיין מלווה אותך?
"כל יום. כמעט כל יום אני מסתכל מאחוריי. מה זה אומר שאני מסתכל מאחוריי? אני מסתכל לראות שאף אחד לא הולך מאחוריי, למשל, אני מרגיש שאני נמצא באיזו סיטואציה שהנה זה הולך לקרות עוד פעם".
"הדאגה שלי מאז ומתמיד הייתה קודם הם – הילדים שלי, אשתי, הבית שלי", מוטי מנסה לסיום לשים את מצבו הנפשי בהקשר רחב יותר. "כי כשיש לך ביטחון בבית שלך, כל העולם מתגמד מולך".