רעיה והילה רותם שחזרו מהשבי בעזה לביתן שבקיבוץ בארי, וגם אורן ואופיר שרעבי שבני משפחותיהם עדיין נמצאים בשבי חמאס – חזרו היום (ב') לראשונה אל ביתם והציגו את המסלול שעברו בדרך לעזה, בזמן חטיפתם בשבת השחורה. ברקע נשמעים הפיצוצים העזים של הלחימה שממשיכה להתנהל ברצועת עזה.
הילה נחטפה מביתה בעודה בת 13, יחד עם אימה רעיה ועם חברתה אמילי הנד, שהתארחה אצלה. בסוף נובמבר הילה שוחררה מהשבי יחד עם חברתה אמילי - אך ללא אימה, אשר שוחררה גם היא בהמשך. עמית שני בן ה-16 נחטף מביתו בקיבוץ בארי לעיני אימו ושתי אחיותיו, ושוחרר אחרי 54 ימים בשבי.
"לא חשבתי שאחגוג יום הולדת בלי אמא", סיפרה הילה במסיבת עיתונאים שהתקיימה בקיבוץ לפני הסיור. "אני לא מפסיקה לחשוב על אלה שנשארו שם, כי אני יודעת מה עובר עליהם. חשוב לשחרר את כל החטופים כי קשה מאוד בעזה, כל יום מרגיש כמו נצח".
אמה תיארה כיצד הגיעה לעזה, כמעט בלי התנגדות של הצבא הישראלי. בשעות הראשונות שמענו הרבה בומים ויריות, אבל לא היה לנו מושג מה קורה בחוץ. לקח להם שש שעות להגיע אלינו. ב-12:00 שמעתי פתאום דיבורים בערבית מחוץ לממ"ד. הם פשוט פתחו את דלת הממ"ד, שישה מחבלים עם אקדחים שלופים, תפסו אותי בחולצה ואמרו לי: 'אינתא, רוח אל עזה'. העבירו אותנו מבית לבית בקיבוץ, ואז הכניסו אותנו לרכב מלא במחבלים. היה לי מאוד מוזר שלא ראיתי שום נוכחות של כוחות ביטחון. לא בקיבוץ ולא בחוץ. הבנתי שכל הרעש והיריות שהיו בחוץ היו רק של המחבלים. הדרך לעזה הייתה פתוחה לגמרי. בלי מטוס, בלי טנק, בלי חיילים. כשראיתי את הגדר הבנתי שאין מה לעשות. אנחנו נגיע לעזה. בלב חשבתי כבר: 'זה ייקח הרבה זמן'.
"התנאים שבי לא היו קלים. היינו כמה חטופים ביחד ועברנו מבית לבית. לפני כמה ימים אכלתי תפוז, ונזכרתי בתפוז הקטן שחלקנו בשבי. נזכרנו איך היינו מחלקים אותו לכמה חלקים, כך שכל אחד קיבל פלח או שנתיים. זה היה מתסכל. לפעמים כבר עדיף לא לטעום את האוכל המועט שיש. זה מה שגורם לי להבין שהזמן אוזל. גם מבחינת המזון והשתייה וגם מבחינת התנאים הפיזיים. הסכנה המיידית שבהפגזות. הסבלנות של המחבלים כלפינו. הכל נהיה יותר קשה עם הזמן. אני והילה חושבות המון על מי שהיו איתנו שם. אנחנו פוחדות עליהן. המצב היה שברירי קודם, ועכשיו הוא שברירי עוד יותר. חייבים להחזיר אותם בדחיפות. כל רגע מסכן אותם. אסור לשכוח את הגברים, הנשים, החיילים, החיילות וגם את החללים. חייבים להחזיר את כולם עכשיו".
גם האחיות אורן (13) ואופיר שרעבי (14) מאפשרות הצצה לא פשוטה לביתן שבקיבוץ, ממנו נחטף אביהן יוסי שרעבי, שעדיין נמצא בשבי. אורן ניצלה מהטבח בבארי יחד עם אחיותיה יובל ואופיר ועם אמה נירה, אך בעל כורחה נאלצה לצפות באביה נחטף לעזה. דוד של אופיר, אלי שרעבי, ששתי בנותיו נויה ויהל נרצחו, ואופיר אנגל (בן הזוג של אחותה) – נחטפו גם כן.
״אנחנו כאן, מחכות לאלי ונלחמות שיחזור. מחכות לעטוף אותו, לחבק ולא לעזוב. אני עושה הכל, אפילו לחזור ולעמוד כאן בבארי - לאלי יש מוטו תמיד לצעוד קדימה. עכשיו אנחנו צועדים בשבילו״, אמרה אופיר.
"הלב שלנו הוא כאן", הוסיפה נירה שרעבי במסיבת העיתונאים. "אחרי שהמחבלים נכנסו ב12:30 בצהריים והורידו אותנו לאזור הזה, הם העבירו אותנו מנקודה לנקודה עד שהעלו את יוסי, אופיר אנגל ועמית שני לרכב. אותנו השאירו, ואני רוצה רק להגיד ש-87 ימים אנחנו ללא האהובים שלנו. הם צריכים להיות איתנו כאן. אנחנו מתעוררים איתם בבוקר והולכים לישון איתם בשעות הקטנות של הלילה. צריך לזעוק בארץ ובכל העולם, אין שום סיבה שהם לא יהיו כאן ושבאותה שבת בבוקר ירצחו ויאנסו אותנו באכזריות לא ניתנת לתיאור. אני לא מצליחה להתרגל למה שקרה פה, לא ניתן שזה יקרה פעם נוספת. אנחנו עם חזק שיודע להרים את עצמו וזה מה שיקרה״.
"מפצירה במקבלי ההחלטות - הופקרנו ב-7.10 - אל תפקירו אותנו שוב", אמרה מירי גת מסיקה, בת הקיבוץ שמרכזת את המאבק. "הקיבוץ משתקם ויחשוב לשגשג, אך בלי החברים שלנו שעדיין חטופים בעזה לא נוכל לעשות זאת״.