פגשתי אותן לצילומי ניו בורן במועדים שונים אך מאותה מהסיבה – הן אלמנות של צה״ל, והן נתנו לי את הזכות ליצור איתן מזכרת שתספר את הסיפור שלהן. הן לימדו אותי כמה אפשר להיות שם בשבילן, ושהעיקר הוא שלא נגיד להן להיות חזקות. מלווה אותן תואר חדש והוא מחסיר מילים מכל מי שפוגש אותן. מאחורי התואר עומדות נשים מדהימות שלא רואות את עצמן כגיבורות, ומה שהן מקוות באמת זה שאנחנו תמיד נזכור איזה גיבורים היו האהובים שלהן.
את הכתבה על שוש חובלאשוילי ראיתי באחד הערבים. לשוש ואבי הייתה אהבה כמו בסרטים, אהבת אמת ממבט ראשון, הם היו בזוגיות של עשר שנים, הורים לרומי אור, ומצפים לתינוק נוסף, כשבחלומם עוד הרבה תוכניות לעתיד.
בבוקר ה-7.10 הוא נשק לרומי אור בת החצי שנה ולשוש שהייתה בשבוע השמיני להריונה ויצא מהבית לעשות את מה שתמיד הצטיין בו – להיות שם בשביל האחר, להיות הראשון שיתנדב, וללכת להילחם בשביל המדינה שכל כך אהב. הוא נסע בכביש 232 והבין מה עומד מולו ואת גודל האירוע. הוא נתן פקודה לפקודים שלו שהגיעו מהבית לנסוע מכביש 6 ולעקוף את הכביש הזה, ובכך הוא הציל את חייהם. אבי יכול היה לחזור אחורה ולנסוע דרך הכביש העוקף, אבל הוא העדיף להמשיך לנסוע מאותה הדרך ולהציל אזרחים, כזה הוא היה. החלטתי שאני רוצה להזמין אותה אליי לצילומי ניו בורן, מעבר לתמונות הניו בורן הרגילות רציתי ליצור איתה תמונה שתספר איתה את הסיפור שלה.
שוש העדיפה לעשות את הצילומים לפני הברית והיום היחידי שהיה פנוי הוא יום הזיכרון. התלבטנו ביחד ואז היא אמרה ״זה יהיה מאתגר אך מיוחד ויעזור לנו לחשוב על משמעות קצת אחרת ליום הזה״. אני לא עובדת בימי הזיכרון אבל אחרי המילים שלה הרגשתי שעכשיו זאת החובה שלי להעניק לה משמעות נוספת ליום הזה, יום שאנחנו ניתן לו משמעות לחיים שהתחילו.
פחדתי שהיא תישבר מולי ויותר מזה שאני אשבר מולה. החלק שהיה לי הכי קשה היה שהרמתי את הדרגות של אבי לתמונה – חפץ חסר משקל אבל כל כך כבד כשמרגישים בו את החלל, הרגשתי שאני מרימה עולם ומלואו. הרמתי את הראש והיא לא בכתה, רק הסתכלה על האוצר שמולנו. אמרתי לעצמי שאם היא בחרה לא להישבר מי אני שאשבר, אני כאן לתת לזה משמעות האחרת.
את קורל גבאי פגשתי מאותן הסיבות בעזרת שידוך של שוש, ונפגשנו לצילומי הניו בורן של נועם. כשהיא ראתה את אלירז לראשונה בחייה היא ידעה שהוא האחד ושהיא לא יכולה לוותר עליו. ואף שהוא חשש מפער הגילים של עשור ביניהם, ואף שהם היו הפכים, הם גדלו יחד ויצרו את סיפור האהבה שלהם בזוגיות של שש שנים, ובשבוע 20 להריונה, אחרי שתי הפלות אלירז גויס למילואים מה-7.10.
שיחת הגיוס למילואים הגיעה רק בצהריים והוא חיכה לשיחה הזאת, לקום ולהתגייס למען המדינה. בסדיר היה בגולני ובמילואים היה ביחידת קומנדו. לאחר חודשיים בצפון הוא נכנס לעזה. שבוע לפני שנפל הוא נפצע מרסיסים ולאחר חמישה ימים ביקש לבטל את הגימלים ולחזור להילחם. במקביל הצוות שלו יצא להתרעננות וכך "נכפה" עליו להישאר עוד חמישה ימים בבית, כזה הוא היה.
באותו השבוע חגג יומולדת והם חגגו בכל יום את הביחד שלהם בפשטות ובהרדמות בספה כשידיו על הבטן שלה. הוא חזר להילחם בעזה ביום חמישי אחר הצהריים ונפל ביום שבת. נועם שנולד פג כבר היה בן חודש שנפגשנו והיינו נחושות ליצור את המזכרת הכי יפה שיש, וגם ליצור תמונה שמספרת את הסיפור שלה. היא נכנסה אלי עם חיוך, מרוגשת ועם עמדה שלא ניתנת לפרשנות אחרת –אני מוכנה להכל, גם לצחוק וגם לבכות, רק בלי רחמים. וגם ברגע הכי קשה בצילומים, כשהיא הצטלמה לבד עם נועם והדמעות הגיעו היא מצאה את האור והדרך למצוא את החיוך.
מאז הצילומים אנחנו מדברות ומתכתבות בכנות ובלי כותרות גדולות, בלי לשקול מילים ולפעמים גם עם הומור שחור. שוש וקורל הכניסו אותי לרגע הכי אינטימי שלהן, חשפו ושיתפו, בכו בשקט או בקול אבל השאירו אותי עם הבנה אחת ברורה: האובדן שלהן קשה, אי אפשר באמת להכיל אותו אי אפשר באמת להתגבר עליו, וגם אם לא מדברים על זה, גם אם מחייכים, גם שממשיכים – הוא תמיד נמצא שם. היום יותר מהכל הן מבינות ששום דבר הוא לא מובן מאליו, ויחד עם הקושי והאובדן הן אומרות תודה על כל יום ועל כל רגע קטן של אושר ומבקשות רק דבר אחד שנזכור את הגיבורים שנפלו למען ארצנו, הגיבורים שלהן.
הצילומים צולמו במסגרת מיזם התנדבותי של ענת גנור "גן של קלמנטינות" לאלמנות יולדות במלחמה.