הילדים כבר חודש בבית ליטרלי מטפסים על הקירות. גם אם אתם ההורים מצליחים לשמור על אווירה רגועה ולא צופים יותר מדי בחדשות, ברור שמשהו באווירה השתנה, לילדים ברור שמשהו גדול, משמעותי ולא טוב קרה, ואין ספק שזה מתבטא בהתנהגות שלהם. על אחת כמה וכמה אם הילדים כבר מבינים את המשמעות של מלחמה ושכרגע המצב בארץ פחות בטוח ויותר מתוח.
לפני שנשטח בפניכם את מגוון ההתנהגויות הרווחות של ילדים כעת ואת דרך ההתמודדות המומלצת כדי לעבור את התקופה באווירה נעימה יותר, חשוב להבין שרבות מההתנהגויות מבטאות פחד וכדאי ללמוד לענות לילדים על השאלות שהם לא יודעים לשאול. לפעמים אם נשב עם הילד ונסביר לו שהוא בטוח, שאנחנו פה איתו, שנעשה כל יום פעולות כיפיות ולא נבקש ממנו לעשות שום דבר שמפחיד אותו, הידיעה הזאת תרגיע אותו ותמנע חלק מההתנהגויות הלא רצויות. כשאנחנו מסבירים לילד מה הוא מרגיש (שיקוף) וגם מסבירים לו שזה נורמלי להרגיש ככה (נרמול), אנחנו מרגיעים אותו ובונים את הביטחון שלו בעצמו ובנו.
"הילד 'נידי', הוא כמו הצל שלי וכל הזמן נצמד אלי. אפילו לשירותים ולהכין קפה אי אפשר ללכת"
ילד נצמד להורים שלו משתי סיבות עיקריות: או שהוא ממש צריך את הקרבה שלהם, למשל כי הוא מפחד, או שמשהו בתגובה שלהם ובשיח סביב הנושא נעים לו.
מה עושים?
אם זהו אכן פחד, מומלץ להימנע ממצב שבו הילד כל הזמן רודף אחרי ההורה בעוד שההורה מנסה להרחיק אותו ולדחוק בו "להיות גדול ולהפסיק לפחד". קודם כול הרגיעו את הילד: "אתה מוזמן להיות איתי כל הזמן, גם לי נעים להיות איתך והכול בסדר. אני פה איתך". לפני כל פעולה שאתם עושים, קראו לילד להצטרף אליכם, גם אם זה להכין קפה או ללכת רגע לחדר השני, וכך תרגיעו אותו. אם הוא "סתם" ניהל כל הזמן את הדיון הזה בגלל התגובה שלכם, ברגע שלא יהיה דיון לא תהיה לו סיבה להמשיך. אבל הוא ירגיש שאתם שם בשבילו.
מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לתת לילד תחושת ביטחון שהוא יכול להיות קצת לבד? הציעו לו ללוות אתכם לפעילות לא מעניינת בכלל, כמו להכין קפה בזמן שהוא עושה משהו שכיף לו, ואז יש סיכוי שהוא יעדיף לא לבוא איתכם "כי הוא באמצע". לאחר מכן תוכלו "להרים" לו ולשבח אותו על כך שנשאר לבד ולהדגיש שאתם עדיין פה בשבילו. חשוב לזכור שהמטרה היא להרגיע את הילד ולהעניק לו ביטחון ולא ללמד אותו להיות לבד למרות הכול ו"בהתאם לגילו".
מה לא עושים?
אומרים לו שהוא גדול, בוגר, יכול להסתדר ולהתמודד ונעלמים לו בבית. התנהגות כזאת רק תגרום לו להיות דרוך יותר, לחפש אתכם ולהגיב בצורה קיצונית לכל היעלמות שלכם.
"הילד לא מוכן להיכנס להתקלח, לא משנה כמה פעמים אבקש, הוא פשוט לא בא"
חשוב שנשאל את עצמנו אם השיח סביב המקלחת היה שם גם לפני המלחמה או רק עכשיו. לא מעט ילדים מפחדים עכשיו להיכנס להתקלח שמא תתפוס אותם אזעקה במקלחת.
מה עושים?
במקרה הזה יש להביא בחשבון כמה דברים - האם המקלחת הכרחית? כמה זמן יש
כדי להיכנס למרחב המוגן ואיך אפשר להקל על הילד את הכניסה למקלחת? אם יש הרבה זמן מהרגע שבו נשמעת האזעקה עד לכניסה לממ"ד, אפשר לבדוק עם הילד מה יעזור לו להתקלח בכל זאת: האם מקלחת בשעה שיש אור בחוץ תעזור? האם במידה שנהיה איתו כל הזמן זה יעזור? אולי להקשיב למוזיקה תוך כדי? חשוב גם שנשאל את עצמנו אם אפשר בתקופה הקרובה לדלג על חפיפה או אפילו על מקלחת מדי פעם כי אם הילדים כל היום בבית ולא מזיעים, אפשר לפעמים רק לשטוף רגליים ופנים. הרוגע שלהם שווה את זה.
מה לא עושים?
מכריחים אותו להתקלח כל יום בשעה הרגילה ומבטלים את הפחד שלו לטובת היגיינה.
"הילד שלי מפחד ללכת לישון. הוא היה ישן נהדר בלילה ועכשיו כל הרדמה לוקחת המון זמן"
פעמים רבות השינה היא עקב האכילס של משפחות עם ילדים קטנים. הלילה מאיים, הפעולה עצמה היא מין פרידה ומלווים אליה רגשות כמו פחד, FOMO (פחד לפספס דברים), פחד מחלומות, ועכשיו, בזמן מלחמה כשהכול מקצין, נוספו פחדים חדשים, כמו פחד מאזעקה במשך הלילה.
מה עושים?
בודקים עם הילדים מה יכול לעזור להם לישון כרגע, ולא משנה אם הלכו לישון בקלות לפני המלחמה. כרגע, חשוב שנקל על הילדים ונבין יחד איתם מה יעזור להם, גם במחיר של לשנות את שעות השינה, לישון איתם או להחזיק להם את היד עד שיירדמו. ואם אתם שואלים - מה יהיה אחרי המלחמה כשהם יתרגלו לישון איתנו? התשובה היא שאחרי המלחמה נעבוד איתם לאט לאט וברגישות על חזרה לשינה בחדר שלהם. כרגע המטרה היא להקל עליהם להתמודד עם הפחד ולא להתעמת איתו.
מה לא עושים?
אומרים לילד שהוא חייב להתמודד ולישון ושולחים אותו לישון לבד בשעה הקבועה למרות הפחד.
"הילד לא מפסיק לבכות על הכול"
הרבה ילדים היום "מתבכיינים על כל דבר" גם לגבי פעולות שהם צריכים לעשות בבית או אפילו אם לא מקבלים משהו שהם רוצים.
מה עושים?
מתייחסים לכל מקרה בפני עצמו ומנסים להבין למה הילד בוכה. יכול להיות שהוא בוכה "כי לא קיבל פתי בר" כשבפועל הוא בוכה כי הוא מפחד, מתגעגע למסגרות, יש לו הרגשה כללית רגשית או גופנית לא נעימה ועוד שלל סיבות. חשבו האם אפשר ללכת לקראתו כרגע ולתת את הפתי בר (גם מבוגרים מתמודדים עם עוד קוביית שוקולד) או לא יכולים לאפשר לו כי היום באמת הגזים עם מתוק או התעקש על משהו שממש לא מקובל. כמו בשאר המקרים, הבכי הוא הסימפטום, וחשוב שלא ננסה ללמד את הילד להתמודד על ידי כך שפשוט לא יבכה אלא לענות לו על הצרכים שלו.
מה לא עושים?
מבקשים ממנו שיפסיק לבכות כי הוא גדול ומבטלים את הסיבות שבגללן הוא בוכה בטענה שהן קטנות ואין סיבה לבכות, מה שיגרום לו להרגיש שהוא לא מצליח להתמודד ושהפחדים שלו הם "סתם".
"הילד עושה קולות של אזעקה למרות שביקשנו ממנו להפסיק"
הילדים מפחדים מהאזעקה ורבים מהם מתמודדים כך עם הפחד. ילדים מפחדים גם כשהם לא ממש יודעים מה המשמעות של האזעקה כי הם שמים לב שזה זמן שכולם דרוכים בו ומתנהלים לפיו.
מה עושים?
לפני שכועסים או מנחים את הילד לא לעשות קולות כאלה, מבינים שזה לגיטימי לפחד מהאזעקה ולחקות את הצליל שלה. הסבירו לילד שלאזעקה יש רעש לא נעים כי המטרה שלה היא שכולם ייכנסו למרחב המוגן. אפשר גם להכניס קצת הומור להסברים ולהגיד למשל שאם לאזעקה היה צליל של שיר שהם ממש אוהבים, כנראה כולם היו רוקדים במקום להיכנס למרחב המוגן. חשבו יחד עם הילדים מה יכול לעזור להם להתגבר. להיות איתנו? לתת יד? להשאיר משהו כיפי בחדר
הביטחון? אפשר גם להגיד להם שהם עושים את הקול כל כך טוב שזה מבהיל ולכן אנחנו מבקשים שבכל פעם שמתחשק להם לעשות את הקול הזה שישירו שיר שהם אוהבים (כך גם נזהה רגעים שהם מפחדים בהם).
מה לא עושים?
כועסים על הילד שקול של אזעקה זה מפחיד ומלחיץ ושבגללו נבהלתם. פעולה זו רק תוסיף פחד ודריכות סביב האזעקות.
"הילד חזר להרטיב וללכלך את הבגדים בצרכים וכל הזמן מבקש את המוצץ והשמיכי"
הילדים כבר היו כמעט בלי מוצץ ועכשיו חזרו אליו? הילדים כבר נגמלו ופתאום מפספסים? הילדים חזרו פתאום לחפץ מעבר? זה מאוד הגיוני וצפוי.
מה עושים?
מאפשרים להם להיות עם מוצץ או חיתול. ברור שזה מבאס "לחזור אחורה", אבל כשילד מתמודד עם עניינים רגשיים, אחד הסימפטומים הראשונים יהיו חזרה למוצץ או פספוסים של צרכים. שקלו לאפשר להם את החפץ המרגיע והימנעו מהטפות. בסופו של דבר, המוצץ או חפץ המעבר הם פתרונות מעולים ומרגיעים. הילד בעצם נאחז במשהו מוכר ובטוח ואפשר אפילו לשמוח שהילד משתמש בו. אם הילד רק מפספס, מובן שלא צריך לחזור לחיתול. הביאו בחשבון שתצטרכו להחליף יותר בגדים. אל תכעסו וגרמו לילד להבין שזה לגיטימי וזמני. אפשר להסב את תשומת ליבו של הילד שהוא כבר לא היה במקום הזה ושאנחנו סומכים עליו שכשיחליט אחרת יצליח.
מה לא עושים?
כועסים על הילד על פספוסים בבגדים או מנסים לקחת את המוצץ או את חפץ המעבר. אם תכננתם גמילה כלשהי, מומלץ לדחות אותה כרגע.
"עניין האוכל יצא משליטה והילד לא רוצה לאכול, או לחלופין אוכל רק שטויות"
זה לא סוד שבימים האלה האכילה משתנה. כל הרשת מלאה בפוסטים של מבוגרים שמדברים על אכילה רגשית או על אי אכילה רגשית, כך שלא מפתיע שגם ילדים יחוו את התחושות הללו.
מה עושים?
פעמים רבות המנגנון של הילדים מדויק, כזה שגם מבוגר היה רוצה. ילדים לפעמים משאירים ביס בצלחת כי הם שבעים או אוכלים הרבה כי הם באמת רעבים. בהמשך לכך, הרבה פעמים ילדים רוצים יותר מתוק כי הגוף שלהם באמת צריך את הפחמימות או שהם לא רעבים כי הם לחוצים או מפחדים. נסו לבדוק מה קורה כשאתם נענים לתחושותיהם - מאפשרים להם לאכול קצת יותר "שטויות" ולא מכריחים אותם לאכול כשהם לא רעבים. מובן שאם אתם מרגישים שמשהו ממש לא כשורה, כדאי להתייעץ עם רופא או איש מקצוע בנוגע לאכילה. בכל מקרה, אל תצפו שהילדים יהיו כל כך הרבה שעות בבית באווירה כזאת וששום דבר לא ישתנה באכילה שלהם.
מה לא עושים?
מכריחים את הילד לאכול דברים ספציפיים, מדברים הרבה על עניין האוכל, מכריחים אותו לאכול כשהוא לא רעב ובאופן כללי הופכים את עניין האוכל לאישיו.
הפחד מנהל את הילדים?
כאשר ילד מפחד, הוא לא מפחד רק בנקודת זמן ספציפית, הפחד עלול לנהל אותו. אם הוא למשל מפחד מהמקלחת, הוא יחשוש כל היום מהרגע שבו יגידו לו להתקלח. אם הוא מפחד להיות לבד, הוא יהיה עסוק בלוודא שההורים סביבו. לכן חשוב להרגיע את הילדים לגבי הפחדים שלהם ולהדגיש בפניהם שאתם איתם ולא תאלצו אותם להתמודד עם הפחדים כשזה לא הכרחי. אם אתם מרגישים שהפחד יוצא משליטה ומנהל את הילד שלכם ואת הבית, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע שיעזור לכם להתמודד. ממש לא צריך לחכות שהדברים יצאו משליטה כדי לקבל עזרה מקצועית, ובהחלט אפשר להיעזר באיש מקצוע גם כשמרגישים שההתנהגויות "קטנות" ואולי "חסרות משמעות".
נעמה צובל היא בעלת קליניקה לליווי משפחתי. מדריכת הורים למתבגרים ולגיל הרך, יועצת שינה ומרצה בענייני זוגיות והורות.