"בעלי 'בילה' עם החבר'ה בצבא, ואני סבלתי"

אני מדי וינר, ד"ר לרפואה אסתטית, בת 56 מגני תקווה, אמא ל-5, מתנדבת ואשת מילואימניק במשרה מלאה בשנה האחרונה. לא מדברים עלינו, הנשים ה"שקופות" של המילואימניקים. אולי כי אנחנו לא כל כך צריכות שידברו עלינו. אני הרי תקתקנית, מתפקדת על מלא, אלופה בג'ינגולים בין הילדים, הבית, העבודה, התנדבות בנובה ובחמ"ל שהקמתי בתחילת המלחמה לטובת המפונים. שנה קשה שבה הייתי פעילה במטה החטופים וגם עברתי אבל אישי, כשאמא שלי נפטרה. ובכל אלה הייתי סופר אמא. סופר תפקודית. עד שכבר לא. עד שזה התחיל לגבות את המחיר שלו.

בעלי הוא סגן אלוף במילואים. מתחילת המלחמה היה במילואים שמונה חודשים רצוף, חוזר רק פעם בחודש ל-12 שעות וחוזר לצבא. בשעות האלה היתה לו סבלנות לעבודה, לילדים, לאחרים, ואצלי הוא הרשה לעצמו לפרוק את המתח והלחץ שהוא היה נתון בהם כל החודשים האלה. כל אלה, עם המלחמות הקודמות שהוא נושא איתו, התחילו להשפיע עלינו. עליי ועליו.

המלחמה הזו, שלא נגמרת, עם המתח שלא נגמר, הצער שלא נגמר והכאב שלא מפסיק, התישו אותי מאוד. אני הרגשתי שאני לא שם כאמא. רציתי שיעצרו את העולם כי כל כך  רציתי לרדת ממנו. עושה הכל מבחוץ. הכל בסדר בחוץ, כשבפועל מתפקדת על אוטומט, כמו רובוטית, עושה המון דברים במקביל. אבל אז התחילו להיות לי המון תאונות קטנות. נפלתי המון, באחת הפעמים שברתי את היד. גם הפרעת הקשב שלי יצאה משליטה. הייתי מפספסת פגישות, מגיעה לפגישה שבוע קודם לכן ומתפלאת איך הגעתי בכלל אליה. עשיתי תאונה עם הרכב ונתקעתי בגדר. הרגשתי שאני לא אני. הבנתי את זה במיוחד כשגם הים לא היה לי מפלט. אני גולשת בסאפ, אבל פתאום גם שם התחילו מחשבות.

בעלי אמר לי שאני חייבת לעבור את הסדנה שהוא עבר, זו שסידרה לו את הראש והפכה אותו לרגוע יותר. זו שהחזירה לי את בעלי מחדש. הוא אמר לי שזה יחזיר לי גם את עצמי. הסתבר לי שכל המילואימניקים שעברו את הסדנה חשבו עלינו, על הנשים שלהם שנשאו בנטל העורף, והחליטו לגייס כסף ולהעניק לנו סדנה מיוחדת לנשים.

בסדנה, חמישה ימים מרוכזים שעוסקים בעיקר בתחושות הפיזיות, הצלחתי לשחרר את העומס שנצבר בגוף לפני שבכלל אפשר לדבר על הנפש. אני גם מטפלת, ולכן מבינה  שהגעתי להיטען מחדש. היינו שם 20 נשים. כולנו סופר אימהות, כל אחת בדרכה. זו שמגדלת ילדי אומנה, זו שיש לה ילדים על הרצף ואחד עם נכות, נשים עם 6 ו-8 ילדים, דתיות, חילוניות. זה באמת לא היה משנה. כולנו חווינו אותו הדבר. בעל שרוצה ללכת למילואים, רוצה להמשיך ולתרום, שלא מבין למה אני מתלוננת כשאחרות לא, למה אני לא מבינה כמה זה חשוב. ואני, כל מה שראיתי לנגד עיניי זה את העומס שאני מתמודדת איתו כל היום, ובעלי שהולך ליהנות עם החברים במילואים (הוא לא קרבי). אבל אי אפשר לדבר. זה חשוב. מלחמה. ואני, כל מה שרציתי היה לחזור לחיים שלי. אבל הילדים שלי לא נתנו לי לצאת בערב, הם פחדו. חשבו שיחטפו את אבא שמשרת על הגבול. לא רצו להישאר לבד.

הסבירו לנו מה עובר על הגוף כשיש טראומה, ולא ממש נתנו לנו לדבר. לא כי לא רצינו. כי הגוף דיבר. כך הצלחתי לשחרר משקעים שהפריעו לי להיות האישה שאני, והסבירו לי יותר את הטראומה שחוויתי. אמרו לי שזה מוגדר כטראומה משנית, "דרך שליח".

הבנתי מה דרכי לראות את המציאות, וקיבלתי כלים להתמודד עם מתח וכאב בדרך אחרת. קיבלתי אוויר, אני יכולה עכשיו לחזור להתעסק בחיים שלי עם יותר אנרגיה ומוטיבציה. עכשיו הבנתי כמה הייתי כבר על הקצה. הבנתי שקיבלתי מתנה לחיים.