בין אלפי הנרצחים, הפצועים, הנעדרים והחטופים, מלחמת "חרבות ברזל" גבתה את חייהם של למעלה מ-500 חללים מצבא ההגנה לישראל. בני ובנות המשפחות השכולות עושים את מיטב המאמצים כדי להנציח את יקיריהם בכל דרך אפשרית, וכשרס"ל אליסף שושן נפל בקרב ברצועה, לבת דודתו, זוהרה, היה ברור שהיא תעשה את אותו הדבר.
"אליסף היה קוצנזוס", היא אומרת. "אנחנו משפחה גדולה עם 25 בני דודים, ולכולם היה ברור שסבתא שלנו הכי אוהבת את אליסף. הוא היה הבן אדם הזה שכולם תמיד הכי אוהבים אותו. הוא ישר היה מחייך עם הנמשים שלו ועם העיניים היפות שלו, וכולם היו מתאהבים בו. ילד טוב, נשמה טובה, שתמיד עשה רק טוב וחייך לכולם".
אליסף, בן 23 במותו, הוא ירושלמי במקור שחי בשנתיים האחרונות בתל אביב יחד עם אחיו. בתור ילד הוא אהב שחמט ופסנתר, ובחטיבת הביניים הוא פנה ללימודים מקצועיים באקדמיה למוסיקה שבירושלים. "הוא היה מאוד מוכשר בכל דבר שהוא עשה", מספרת זוהרה. "הוא שלח לנו סרטונים מהעוטף. הוא והצוות שלו היו במצב רוח ירוד, והם הגיעו לבית הרוס שהיה בו רק פסנתר. אליסף התיישב ליד הפסנתר, והתחיל לנגן להם כדי לעודד אותם ולהעלות את המורל. בנוסף, הוא מאוד אהב כלבים. הוא גם אימץ כלב, וכשהם היו בשטח אש ובדרום אמריקה, הוא היה תמיד מחפש איך לטפל בהם, להיות איתם ולדאוג להם".
זוהרה מספרת כי בבוקר של 7 באוקטובר, לא היה לאליסף ספק שהוא יתייצב מייד למילואים. "הוא עמד מול הטלוויזיה ונקרע מבפנים", היא אומרת. "בקיץ הוא טס לדרום אמריקה, ולאחר מכן הוא חזר לחתונה של אחת מבני הדודים שלנו. לפני שהוא טס הוא סיפר לי שיש לו חברה, הדר, ושהוא רוצה שאכיר אותה. הוא לא הפסיק לדבר עליה. הוא אמר שזו אשתו. שאלתי אותו מה הם יעשו בזמן שהוא בחו"ל, והוא אמר שהאהבה שלהם כל כך חזרה שזה לא משנה שהוא נוסע. הוא אמר שיש לו נכס מאוד יקר ביד, ושהוא רוצה לשמור עליה. בסוף הם גם טיילו ביחד בדרום אמריקה, והיה להם טיול מדהים".
אליסף, כאמור, התגייס מיד עם תחילת המלחמה, והיה בעומק הרצועה לאורך כל השבועות הארוכים האחרונים. "ברגע שהתחילה המלחמה הוא מאוד רצה להתגייס, וכמה שיותר מהר, וכך היה", מספרת זוהרה. "הייתי מתכתבת איתו, הוא שלח לי סרטונים עם הצוות ואמר שהכול טוב. ההודעה האחרונה ששלחתי לו הייתה ב-15 בדצמבר, והוא לא קיבל אותה. במהלך ה-23 הוא נהרג. הצוות שלו סיפר לנו אחרי כמה ימים שזה היה ממטען חבלה שהרג אותו ואת רס״ל אוהד אשור, שגם הוא היה בסרטון".
זוהרה מספרת כי לאליסף ולארבעת אחיו היו תוכניות רבות לעתיד - שנגדעו. "יש לו 2 אחים גדולים ושתי אחיות קטנות, תאומות. קשה להם לדבר על התוכניות שהיו להם כרגע, אבל היו להם הרבה", אומרת זוהרה. "אי אפשר לתאר את הכאב. כולנו נפלנו על הרצפה והתחלנו לצרוח את נשמתנו. כל אחד היה בבית שלו, ואז מנסים להבין מה עושים. בתור בת דודה הכאב שלי לא משתווה לכאב של האחים וההורים שלו, אי אפשר בכלל להבין את זה. אם אני חושבת שלי קשה וכואב, אז אני צריכה לתת לעצמי שניה כאפה, כי יש לי משפחה שכרגע שצריכה תמיכה יותר מהכול. עכשיו אנחנו מתעסקים בלהנציח אותו".
באשר לשאלה מה זוהרה הייתה רוצה שידעו על אליסף, נראה שהיא לא חושבת פעמיים: "פשוט רציתי שיידעו שהיה לו לב ענק", היא אומרת. "הוא היה בן אדם כל כך חי, מלא חיים. הוא כל הזמן עשה דברים: הקפצות בים, טייל עם הכלבים, היה עם המשפחה, עם החברה, עבד, ניגן בפסנתר. הוא תמיד היה מחויך, עשה מלא ספורט, כאילו הייתה מין הילה כזו סביבו. כל מקום שהוא הלך פשוט כבש את כולם, זה לא יאמן. הוא ילד מלאך. הוא החלל הראשון של האקדמיה למוסיקה. זה בית-ספר שלא ממש הולכים ממנו לקרבי, אבל אליסף רצה להיות קרבי, והוא היה מצטיין ונתן את כל כולו. הוא הלך בראש, חוד החנית, לא פחד. זו אחת הסיבות שהוא נהרג. הוא תמיד הלך בראש, והיה חוד החנית".