"התאריך חי, בועט, חונק וכואב בכל שנייה מהרגע שאנחנו קמות ועד שאנחנו הולכות לישון": כך בחרו לתאר שלוש נשים ששכלו את קרוביהן במתקפת הטרור האכזרית של חמאס ב-7 באוקטובר את החיים מאז. שלי משל יוגב, אמה של ליבי-כהן מגורי, ענבל ז'ורנו, אמה של קארין וסיגל (עטיה) קראוניק, אשתו של אריק - שלוש נשים שסיפורן דומה, אך ייחודי, ושכואבות, מתאבלות ומבקשות: התייחסו אלינו רגיל, חבקו אותנו - וזכרו שאנחנו יכולות גם להישבר.
בשיחה מרגשת במיוחד ב"גלית ואילנית" שיתפו שלוש הנשים בסיפור של יקיריהן, ברגעים האחרונים ובאתגר להמשיך בחיים לאחר הטראומה הקשה שחוו.
שלי משל יוגב, אמה של ליבי כהן-מגורי ז"ל
בבוקר 7 באוקטובר ליבי כהן-מגורי נרצחה באכזריות בידי מחבלי חמאס לאחר שניסתה להימלט ממסיבת הנובה. "הייתה ילדה שכולה אושר ושמחה, קרן שמח בעולם הזה. קצינת חי"ר מצטיינת. היא אהבה בעלי חיים, השתחררה מהצבא אחרי שירות משמעותי", סיפרה אמה שלי.
היא חזרה במיוחד למסיבה.
"היא התקשרה מקולומביה ואמרה שהיא חוזרת בשביל מסיבה מטורפת שנקראת 'נובה'. אמרה שכולם חוזרים עד 7 באוקטובר. ב-6 באוקטובר היא הייתה עם חום, ביקשתי ממנה שתישאר בבית, אבל ליבי כמו ליבי חשבה שזה בקטנה. אני מכירה אותה, אי אפשר למנוע ממנה לעשות משהו שהיא רוצה לעשות. נתתי לה נשיקה ושאלתי אם יש לה טעינה בטלפון, דלק באוטו - והיא נסעה".
הטלפון הבא?
"היה בשש וחצי בבוקר כשהודיעה שיש אזעקות במסיבה ואין מרחבים מוגנים. מבחינתי יש אזעקות, ואמרתי לה ולחברה שלה לטוס הביתה, לא לעצור עד שהן מגיעות. מבחינתי הן נסעו הביתה ואני רק מחכה שתגיע. היא מתקשרת אחרי שעה בערך ואומרת שהן לא מצליחות לצאת, כיוונו אותן לשדות ויש פקק מטורף כי כולם בורחים. אמרתי לה שהן קרובות ל-232, וכיוונו אותן לכביש הראשי שם היה מלכודת מוות. המשטרה שמה מחסום מחוץ לבארי. הנוהל אומר שכשיש אזעקות אז שמים מחסום שאנשים לא ייסעו. נוצר פקק מטורף כי מרעים כולם נסעו והיה מחסום. המחבלים הגיעו משני צדי הכביש וריססו אותן".
היית איתה בטלפון באותם רגעים.
"היא התקשרה ב-08:11 ואמרה: 'ירו לעדי בראש, היא מוטלת מתה לידי באוטו. אמא ירו לי בבטן, ביד - אני הולכת למות'. שמונה דקות ליווינו אותה, ילדה בת 22, יריב בעלי שאל מי יורה, לא הבנו. היא אמרה שיורים כמו משוגעים, ויריב ביקש ממנה שתעשה את עצמה מתה על הכביש. זה מה שהיא עשתה, היא נשכבה על הכביש וקיבלנו בערב סרטון שלה שוכבת מקופלת על יד האוטו. היא התחילה להיפרד מאיתנו, ממני, מתומר אחיה התאום ומאחותה מאיה. אחרי שמונה דקות היא השתתקה ואמרה: 'אמא הם באים עוד פעם, הם הורגים אותי'. שמענו מטח מטורף של ירי וצעקות בערבית, וזהו היא השתתקה לתמיד, מתה בטלפון".
ענבל ז'ורנו, אמה של קארין ז'ורנו ז"ל
בדומה לליבי, גם קארין מצאה את מותה במסיבה. כעת אמא שלה, ענבל, סיפרה כמה זה הולך ונהיה קשה יותר ככל שעוברים הימים. "בכל יום אתה קם ולא מבין למה, מה הטעם, מבקש מאלוהים שיעזור לך שייגמר היום הזה כמה שיותר כי כל שנייה שעוברת זה כואב בלב ובכל איבר בגוף", אמרה.
קארין הייתה במסיבה כשהיא מגובסת ברגלה בעקבות תאונת עבודה כמה ימים לפני האירוע וכבר מכרה את הכרטיס. "שלושה ימים לפני המסיבה כל החברים מדרום אמריקה שכנעו אותה שאפשר לרקוד על כיסא, וככה באמת היא רקדה".
"באותו בוקר התקשרנו אליה בשש וחצי בבוקר, היא אמרה: 'יש טילים', אבל אף אחד לא ידע איפה המסיבה. היא שלחה לי מקום בשבע בבוקר ואמרה שמקפלים את המסיבה. לא ידענו שיש מחבלים, ופתאום אנחנו מקבלים הודעה ב-08:42: 'אם אני לא חוזרת הביתה, תדעו שאני אוהבת אתכם'. צעקתי לה איפה היא ומה זו ההודעה הזו. התקשרתי אליה, היא ענתה ושמעתי צעקות ויריות. היא אמרה שיורים אליהם ושהיא מתה מפחד. ביקשה שנציל אותה ושיש הרבה פצועים. חשבתי שהיא כבר בדרך הביתה, והיא סיפרה שהיא בחפ"ק המשטרתי ושיש מסביבה הרבה פצועים. אחרי עשר דקות התקשרתי אליה ולא הייתה תשובה".
ענבל שיתפה גם ברגע הקשה מכל, בו הודיעו להם כי נרצחה לאחר שהייתה נעדרת במשך 11 יום. "בחמש בערב החלטנו לנסוע לבתי חולים לחפש אותה, פתחנו וילון אחר וילון והיה פשוט זוועה: אנשים ללא ידיים, ללא רגליים, אנשים שרופים. קיבלנו תמונה שהיא נמצאת באמבולנס. אני מכירה את הבעלים ומבקשת שיאתר את האמבולנס. הוא הסביר שיש כאוס גדול ואין תקשורת. 11 יום היא הייתה נעדרת, ואז הודיעו לנו את הנורא מכל. אמרתי שאני לא קוברת אם אני לא מזהה, והאדם שבא להודיע לנו אמר לי: 'יש רק שלוש שיניים, אין מה לזהות'. זה מה שקברנו, שלוש שיניים".
מאיפה שואבים את הכוח לקום בכל בוקר?
"קודם שנירדם, אני לוקחת כדורי שינה ונרדמת לשעה. כשאת קמה בבוקר, את רק מרימה עיניים ושואלת 'למה?'. יש לי בוס מדהים, הגיע אליי אחרי השבעה עם קפה ומאפה ואמר שמחכה שאבוא לעבודה. כשאמרתי לו שאני לא מסוגלת, הוא אמר שלא אעבוד, רק שאבוא".
סיגל (עטיה) קראוניק, אשתו של אריק קראוניק ז"ל
משפחת קראוניק חוותה את כל התופת בקיבוץ, אריק יצא ראשון, חיסל מחבלים ונפל. סיגל שיתפה באותו בוקר שחור שבו נפרדה מבעלה, לו הייתה נשואה במשך 23 שנים. "אריק יצא בשש וחצי להתרעות צבע אדום. יש לנו 15 שניות, יחסית מתורגלים. שלושת הילדים הגדולים לא גרים איתנו אלא במגורי הצעירים. התחילה ארטילריה ולא כל כך הבנו. תוך כדי שהוא התארגן לצאת, עלו כל הרבש"צים והצבא שיש ירי בקיבוצים. הוא קיבל טלפון שאחד החברים מדווח שרואה מחבלים עם אופנועים ונשק בקיבוץ. הוא זיהה שזה אירוע חריג, בזכותו הרוב עוד חי. נרצחו אצלנו מאה. אריק יצא ראשון, חיסל חולייה ואז הגיעו המונים וירו בו. אריק כבר ב-07:02 כבר לא היה בין החיים", סיפרה.
בחרת ללכת ולדבר כדי להעביר מסר.
"היו לי 23 שנה מדהימות בעוטף. היה יום אחד ששינה לי את החיים, אבל החיים ממשיכים. מישהו אמר לבן שלי שעכשיו הוא ראש המשפחה, אמרתי שממש לא. הוא יהיה ראש המשפחה שלו בעתיד, הבנות יהיו ראש המשפחה שלהן, אני ממשיכה בדרך שלי. אני מסתכלת על עצמי, ולא רוצה לגרום לאחרים להרגיש לא בנוח. לכל אחד יש דרך משלו, ואנשים אומרים לי שיצאו מחוזקים כשבאו לחזק אותי. חשוב לי שעם ישראל יהיה חזק, שהשיח יהיה שונה. אני לא רוצה לצלוב את הצבא על מה שקרה. מפקדים יכולים גם לטעות, אנשים אומרים שהופקרנו, אבל לא הופקרנו. היה פה כישלון, אבל הפקרה זו קבלת החלטה. כולם נכשלים, אבל צריך ללמוד לסלוח. לא חייבים להסכים איתי, אבל אני חושבת שמי שהיה שם עשה מה שהוא יכול. אף אחד לא הפקיר אותי. צריך לדעת את ההבדל בין כישלון להפקרה".
בסיום דבריהן, ענבל ביקשה שאנשים ימנעו מלאחל שתהיה חזקה. "אי אפשר להיות חזקים, חברה אמרה לי: 'אל תהיי חזקה, תתפרקי. זה האבל והילדה שלך, אתה לא יכולה להיות חזקה", אמרה. שלי הוסיפה כי "תבואו ותחבקו. אני לפעמים מרגישה כמו ילדה מוחמרת, פעם כולם שמחו לקראתנו והיום חוששים לגשת".