חיים זילבר ז"ל, אביהם של דבורה, דודי, זאב-שלמה, ועתליה-ציפורה ז"ל, עלה לישראל בשנת 1935, כשהיה בן 15 בלבד. משפחתו התגוררה במסטריכט שבהולנד, לשם הגיעו מפולין לפני פרוץ המלחמה. כשהחלו גילויים של אנטישמיות באירופה, זילבר החליט לחבור לעליית הנוער ולהצטרף להקמת המדינה החדשה. הוא החליט לעלות ארצה כשההורים ושני אחיו הצעירים נשארו מאחור: "הפרידה מההורים הייתה מאוד עצובה, לאמו היה קשה כי היא חשבה שצפויה לו בישראל סכנה גדולה ואילו הם נשארים שם בביטחון", מספרת דבורה בתו, "הייתה לו התאקלמות קשה שעליה כתב ביומנים שהשאיר אחריו, הוא עבד בעבודות מזדמנות עד שחבר לגרעין שהקים את שדה אליהו והתגייס לצבא הבריטי".
בינתיים המשפחה בהולנד התערתה בחיים המקומיים. זילבר הספיק לבקר את המשפחה פעם אחת, רגע לפני שפרצה המלחמה. אז גם הוריו הבינו שהם חייבים לעזוב והתחילו לחפש פתרונות – אך משום שלא היו להם משאבים כלכליים לא עלה בידם לעלות ארצה. עם הכיבוש הנאצי, קיבלו ההורים צו להתייצבות בכיכר מסטריכט בהולנד באמתלה של גיוס לעבודה. האב נלקח ראשון למחנה מעבר ומשם לאושוויץ, ותוך כמה ימים נרצח. לאחר מספר שבועות הגיעה גם האם לאושוויץ ונרצחה, ובהמשך גם שני אחיו של חיים - בני 16 ו-21. "מהמשפחה הגרעינית של אבא אף אחד לא נשאר, אבל הדודים ובני הדודים ניצלו כי הצליחו להסתתר ולברוח".
ככל שעבר הזמן והגיעו לישראל ידיעות על המתרחש באירופה, הבין זילבר שמשפחתו ככל הנראה לא שרדה. בשנת 1961 הוא נסע להולנד, לביתו הישן, כדי לראות אם נשאר מישהו מהשכנים שיוכל לשפוך אור על הימים האחרונים בחייה של משפחתו האהובה. "כבר גרו שם אנשים אחרים. אחרי שהגרמנים השתלטו על הבית ורוקנו אותו, הם אכלסו שם זונות. כשאבא חזר לשם, כבר לא נשאר דבר".
הספרים של שילר חיכו 80 שנה
בשנות ה-50 יצא חוק בהולנד שבו השלטונות הורו על כל מי שהחזיק רכוש של יהודים להחזיר אותו לבעליו. "הסתבר לנו שסבתא שלי מסרה לצורף תכשיטים ופמוטים ואמרה לו שאם היא לא חוזרת מהמלחמה, עליו להעביר את הרכוש לגיסתה בירושלים. כך יום אחד הגיעה לירושלים חבילת תכשיטים, בהם צמיד וטבעת שיש לי אותם עד היום", אומרת דבורה, ומוסיפה שבאותו ביקור של אביה בהולנד הוא הלך לאותו צורף ששלח את התכשיטים לירושלים, אך הצורף, שאולי חשש שזילבר ימצא אצלו רכוש נוסף ויבקש אותו, גירש אותו מהחנות. "אנחנו משערים שחלק מהרכוש של סבתא הצורף השאיר אצלו".
מה שזילבר לא ידע הוא ששישה ספרים של ההיסטוריון והמחזאי הגרמני פרידירך שילר, במהדורה מיוחדת, עתיקה ויפה מ-1870 – נמסרו על ידי אחיו הצעיר לשכן שלמד יחד איתו בבית הספר. האח מסר את הספרים לשכן עד שיחזור מהמלחמה, ואלו נשארו אצלו במשך שנים. לאחר שנפטר, אחת מבנותיו לקחה אליה את הספרים שהעלו אבק על מדף בביתה שבבלגיה, לשם עברה.
לפני כשלוש שנים, המשפחה המורחבת של אותה בת מבלגיה התכנסה למפגש, ושם גם עלתה השאלה למי שייכים הספרים הללו. אחד מבני המשפחה, היסטוריון במקצועו, החליט לבדוק זאת. הוא חקר והבין שהספרים שייכים למשפחת זילבר. "אחת הדודות שהייתה בכנס זכרה את הנערים השכנים ששיחקו יחד כדורגל, ואישרה שהספרים כנראה שייכים למשפחה היהודית השכנה".
הטלאי הצהוב נשאר תלוי על הקיר כדי שלא נשכח אף פעם
חוקר ההיסטוריה, בן המשפחה של השכנים ההולנדיים של משפחת זילבר, העלה פוסטים בפייסבוק ובהם פרסם כי הוא מחפש את המשפחה היהודית שהתגוררה במסטריכט. אחד ממתנדבי ארגון "אבני הנגף" - פרי יוזמה של האמן הגרמני גונטר דמינג, אשר נועד להנציח את זכרם של הנספים בשואה - ראה את הפוסט, הצליב את הנתונים והבין שזוהי משפחת זילבר שצפויה להגיע לטקס שתוכנן, ובו יוטבעו שמותיהם של שני הדודים, הסבא והסבתא. "בן המשפחה של השכנים יצר איתנו קשר ונדהמנו שאנחנו באים לקבל ספרים של המשפחה שלנו שחיכו לנו 80 שנה", אומרת דבורה.
20 מבני משפחת זילבר הגיעו החודש להולנד והשתתפו בטקס הנחת אבני הנגף וקבלת הספרים. "זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיי", אומרת דבורה, "נציג מהעירייה והארגון היו שם וצילמו אותנו, הקריאו את כל ההיסטוריה של המשפחה לפרטי פרטים, בזמן שהניחו את אבני הנגף, וזה היה מאוד מרגש. בהמשך הדודה בת ה-95, שהכירה את האחים של אבא שלי, דיברה, וזה מאוד ריגש אותנו".
בני משפחת זילבר נפגשו עם כל בני המשפחה של השכנים, בסיום הטקס ערכו ארוחה משותפת, שמעו סיפורים והחליפו מתנות. "אבי שנפטר בגיל 90 לפני 15 שנה לא ידע על הספרים. הוא חי בצל השואה והיה ממקימי כפר מדרכי, חלוץ גדול, איש ספר ובן אדם מיוחד. במשך כל חייו הוא רצה להוכיח לנאצים שהם לא יוכלו לנו אבל הצל של אובדן משפחתו ליווה אותו כל חייו. באחת מנסיעותיו להולנד, הוא חזר עם טלאי צהוב, שם את זה במסגרת ותלה על הקיר. היום אמי בת 99 והטלאי עדיין שם, תלוי מעל תמונות הוריו שנספו, כדי שלא נשכח אף פעם".