תמיד היתה לי נטייה לדיכאון. הייתי ילדה רצינית, עם נטייה למחשבות עמוקות וחרדות קיומיות. אחרי הצבא חוויתי אפיזודה דיכאונית של ממש. משהו בהיעדר המסגרת ובצורך לבנות לעצמי שגרה ערער אותי מאוד. אחר כך הגיעו שנים עמוסות. במהלך התואר הראשון הגעתי במקרה להדריך בפנימייה. ההתמסרות לסיפורים של אחרים והיכולת להיות משמעותית עבורם טענה אותי בטעם וכוח.
ובכל זאת, בסוף שנות ה-20 לחיי הגיע הדיכאון הגדול השני. אז כבר הבנתי שהוא לא ייפתר מעצמו, וגררתי את עצמי לטיפול. הדיכאון התמתן, חזרתי לעבודה משמעותית עם בני נוער, התחתנתי ונולדו לי ילדים.
הדיכאון השלישי, החמור מכולם, הגיע אחרי לידת בני השני. הוא נולד כשלבני הבכור טרם מלאה שנה. לא יכולתי להסביר לו לאן נעלמתי פתאום, ומיד אחרי הלידה היה לי דחוף לחזור אליו, לשדר לו שהכל בסדר. אבל לא היה בסדר. כעבור שבועיים מהלידה הקטן העלה חום, וכנהוג במצבים כאלו בגיל כזה הוא אושפז לשבוע של טיפול אנטיביוטי לווריד, ואני איתו. קרועה בין התינוקות שלי. האחד - תינוק יונק וחולה שתלוי בי, והשני - תינוק קצת יותר גדול שכבר קצת פחות תלוי בי, אך שאני קשורה אליו בכל נימי נפשי, ושמרגע שנולד ועד לפני שבועיים מעולם לא נפרדתי ממנו ליותר מכמה שעות. עבור הנפש שלי זה היה יותר מדי. גם אחרי שחזרנו הביתה בריאים ושלמים, לא התאוששתי. פרט לדיכאון אחרי לידה סבלתי גם מ-OCD של אחרי לידה.
מסתבר שזו תופעה מוכרת אך כמעט ולא מדוברת. OCD במהותה היא הפרעת חרדה - ניסיון לשלוט ולנהל את הפרטים הקטנים, בשאיפה שזה יכניס סדר מסוים גם בדברים הגדולים והכאוטיים שאין לנו שליטה עליהם. ואחרי לידה, יודעת כל אם, הדברים יוצאים משליטה. התינוק לא תמיד מובן, והחיים שלו תלויים בך. את מנסה להיות מושלמת בשבילו ולהגשים את כל החלומות והפנטזיות שהיו לך עבורו ועבורכם, אבל הדברים כל הזמן משתבשים. הוא בוכה ואת לא יודעת למה. הוא לא נרדם מתי שהוא אמור, או לא אוכל כמו שהאחות בטיפת חלב הסבירה שהוא צריך. יש המון המון כביסה ובלאגן וחפצים. הגוף שלך בעצמו פצוע, זקוק להחלמה, ועושה דברים שלא ידעת שהוא מסוגל להם, כמו לייצר חלב. הכל כואב. הכל מלחיץ ומבלבל, וכל מיני אנשים סביבך מלאים בכוונות טובות אבל גם נוגעים ומזיזים ומתערבים וקשה מאוד לשמור על קור רוח בעין הסערה. אך טבעי שאלו המועדות לכך ילקו בתסמינים מוגברים של OCD - ניסיון חסר תוחלת לשלוט במה שאפשר. זה טבעי, ובדרך כלל עובר מעצמו.
רק שאצלי, גם כעבור מספר חודשים, שום דבר לא נרגע. בעידוד הפסיכולוגית שלי, התחלתי טיפול תרופתי. גם הטיפול הזה לא השפיע מיד. כדי לבחון את השפעתה של תרופה פסיכיאטרית יש ליטול אותה בעקביות במשך כמה שבועות. אם לא מרגישים שינוי לפעמים משנים את המינון, ושוב מחכים כמה שבועות. ורק אם אז עדיין אין הקלה משנים תרופה. ולפעמים יש תופעות לוואי בלתי נעימות, ואז שוב משנים. לי לקח כמעט שנתיים להגיע לאיזון. ובינתיים היו לי שני ילדים לגדל ובית לנהל, והטיפול הפסיכולוגי פשוט לא הספיק. הוא הרגיש כמו טיפה בים מלא מערבולות.
מצאתי את עצמי בורחת שוב ושוב למפלט שלי - הכתיבה. בהתחלה כתבתי לפסיכולוגית שלי. היה בזה משהו מרגיע. במקום לנסות לשמור ולזכור את כל מה שקרה לי במשך השבוע ולנקז אותו לתוך שעה אחת שרירותית, פתאום יכולתי לתאר את הדברים בזמן אמת. כתבתי את המחשבות כשעלו. תיארתי את המשברים כשקרו. ובפגישה יכולנו לדבר ולהתייחס למה שנכתב במכתבים, או לדבר על דברים אחרים בכלל, שהיו נכונים לאותו הרגע, ואני לא הרגשתי פספוס, כי ידעתי שהפסיכולוגית שלי יודעת על הדברים שקרו לי בין הפגישות גם בלי שאספר.
עם הזמן הכתיבה הלכה ותפסה אצלי יותר ויותר מקום. היא הפכה עבורי לערוץ להתמרת רגשות ומחשבות - מעצב וכאב חסר צורה לסיפור בעל משמעות ופשר. לאט לאט התחלתי לכתוב גם בלי קשר לטיפול. כתבתי לעצמי, לחברות שלי, לבעלי, ולכל מי שהרגשתי צורך לשתף. ונושאי הכתיבה חרגו מהחוויה האישית שלי. הם התרחבו לרעיונות ולסיפורים שהלכו והתרחקו מחיי היום יום שלי.
בשלב מסוים החלטתי לנסות לגבש את הכתיבה שלי לדמות. ובהמשך, לדמות נוספת. סיפור נרקם. הסיפור הוא לא הסיפור שלי ושל המשפחה שלי, אך הוא משיק לו בכמה וכמה נקודות. כתבתי ספר.
גיבור הספר שלי הוא אורן, עובד סוציאלי בשנות ה-30 לחייו, העובד בפנימייה לילדים שהוצאו מהבית. הספר נפתח בכך שסבתו האהובה מתה, וללוויה שלה מגיע במפתיע אביו המנוכר, איתו לא דיבר כבר שנים. אביו מנסה לחדש איתו את הקשר, ובין השאר מוסר לו חבילת מכתבים שאימו של אורן, אילה, כתבה לפסיכולוגית שלה כשהיתה אם צעירה.
בבת אחת נאלץ אורן להתמודד עם הגעגועים שהמכתבים מציפים בו, עם כעס וכאב ובלבול. המכתבים שולחים אותו, וגם את הקורא, לחשוב עד כמה הוא מכיר את הוריו, את עצמו ואת סיפורי הילדות שעיצבו אותו.
הדמויות בספר - כולן אני ולא אני. סיפורן שונה, אבל החוויות, במהותן, דומות. וכך הספר מאפשר הצצה מבפנים על חווית האימהות, על הטוב והרע שבה, על איך נראה ומרגיש דיכאון, ובעיקר על איך אנשים רגישים פוגשים את העולם ואיך אפשר להישען על דמות משמעותית כשהיא קשובה באמת.
ועכשיו הוא יוצא אל העולם. ואני רק מקווה שהוא יגיע לכמה שיותר לבבות ויפגוש את מי שזקוק לו. אם אתם קוראים אותו והוא מדבר אליכם - ספרו לי. אני יותר מאשמח לשמוע.