"זה סופ"ש ראשון ממש סוער מאז שאני חזרתי מהשבי עם הבנות שלי", פותחת את הריאיון שרון אלוני-קוניו. "וכל מה שעובר לי בראש זה כמה קר, ולחשוב ששם יושבים 129 אנשים, ביניהם בעלי, גיסי, בתנאים לא תנאים, פעם אחרונה שעזבתי אותו הוא היה עם חצי שרוול, ופשוט רועדים מקור", היא אומרת.
על הזמן שעבר מאז שחזרה לארץ, היא מעידה: "אני תקועה. אני ב'הולד'. מבחינתי החיים לא המשיכו". היא מרחיבה, "מהרגע שהפרידו אותי מדוד. הבנות עם התקפי זעם, דברים שמעולם לא היו להן לפני 7 באוקטובר. אצלנו כל הזמן אמרנו איזה בנות מדהימות יש לנו. ידעו להסתדר ביניהן. ועכשיו זה צרחות על כל דבר, זה עצבים על כל דבר, זה לשאול, באמת על בסיס יומי כבר, 'איפה אבא? למה לא מחזירים אותו?'".
אתמול הייתה הפעם הראשונה שבנותיה, יולי ואמה, הגיעו להסתגלות בגן חדש. "כמה שבאמת מנסים, הצוות מקסים ומאוד מנסה לגרום לנו להשתלב, הן נצמדות אליי, הן נדרכות", היא משתפת. "יולי ממש מתקשה לשחרר את היד. היה רגע אחד מקסים שהיא הסכימה לצאת עם הגננת החוצה ולהשקות קצת את הצמחייה וזה היה מקסים בעיניי שהיא בטחה במישהו אחר, כי אני חושבת שבעיית אמון כרגע זה הסיפור הכי גדול שלהן".
שרון מספרת שמאז שחזרו, בנותיה חוות לילות בלי שינה, הרבה סיוטים, הרבה מחשבות על אותו יום השחור, הרבה מחשבות על השבי. הן קבוע מתעוררות ואומרות 'אנחנו לבד' ואז אני עוברת לישון איתן. תמיד מתחילה בחדר שלי ומסיימת בחדר שלהן.
כשהן חזרו, בנותיה של שרון המשיכו לדבר בשקט - כפי שהיה עליהן לעשות בשבי. כעת היא מספרת שהן חזרו לדבר כרגיל. "מה-זה מדברות ממש, צועקות ואין קול יותר נהדר מזה, לשמוע אותן מתגלגלות מצחוק". היא ממשיכה, "דוד היה מדגדג אותן בשבי והן היו צוחקות, ויש להן כזה צחוק מתגלגל, והייתי אומרת, 'ששש... אל תדגדג אותן, הצחוק שלהן גם ככה כל כך חזק'".
בחזרה לאותו יום ארור
הסיוט התחיל בממ"ד בניר עוז, כשאחותה של שרון ואחיינית שלה בגיעו להתארח בביתם. בשש ומשהו בבוקר בעלה רץ אליה לממ"ד, שם ישנה עם בנותיה, ואמר שיש צבע אדום. אמרתי, 'על מה אתה מדבר?' אנחנו שומעים את כמות הטילים ואנחנו מבינים שמשהו ממש חריג קורה כאן", היא נזכרת. בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ הודיעו שיש מחבלים ליד המרפאה לבושים כחיילים. "חשבנו שיש שניים-שלושה, כיתת הכוננות ייצאו אליהם, יטפלו בהם. ואז אמרו להסתגר בממ"דים ולהחזיק דלתות. ומהרגע הזה דוד החזיק קרוב לחמש שעות את הידית של הדלת, כי הן פשוט לא בנויות לדברים כאלה".
לאחר חמש שעות ככה הוא עמד עם הדלת, כשהדלת הולכת ומתחממת - הגיע שלב ששמענו את המחבלים נכנסים אלינו הביתה. התחילו לצעוק בערבית. הם באו והתחילו לדפוק על הדלת, חזק, ודוד ממש אמר לי, "הרגשתי את המהלומה בראש מרוב שהם דפקו חזק". פתאום הידית זזה, הם הצליחו קצת לפתוח אותה, והוא אומר לי, צועק לי, "שרון, תעזרי לי", ואני קפצתי ואני סוגרת יחד איתו, ונלחמנו איתם ככה כמה דקות טובות, ובאיזשהו שלב הם פשוט ויתרו"
אלא שאז נשמע רחש של שריפה והעשן התחיל להיכנס דרך הדלת שהתחילה כבר להתחמם. "לא ידענו אם הם עדיין שם מחכים או לא, אז דוד לא עזב את הדלת, אבל הדלת כבר נהייתה רותחת. ואני אומרת לו בשלב מסוים, כשהחדר כבר מתחיל להתמלא עשן וכל הקטנות מתחילות להשתעל ואנחנו מתחילים להשתעל, 'חייבים לפתוח את החלון ולצאת'". היא ממשיכה, "הוא אומר לי, 'לא, בבקשה אל תעשי את זה, הם יהרגו אותנו'. ואני אמרתי לו, 'מה הברירה? לשבת ולראות את כולנו נחנקים פה למוות, לאט-לאט?'".
"פתחנו את החלון, דוד יצא ראשון. כל מה שאני זוכרת זה ראיתי את שלושת הרכבים שלנו בוערים, של דוד, שלי ושל אחותי. ודוד יצא ראשון מהחלון, העברתי לו את יולי, הוא הושיב אותה רגע בצד ופתאום אני רואה מחבלים מגיעים. אני אומרת לו, 'קח את הילדה ותברח'. סגרתי את החלון. אחרי עוד כמה דקות אני מנסה לפתוח עוד פעם, מחבל נעמד מולי עם קלצ'ניקוב. אני צורחת לדניאל, אחותי, 'תסגרי את החלון!' אנחנו סוגרות, טורקות ביחד, בדיוק ברגע שהוא יורה, יורה בחלון. אנחנו כבר לא מבינות מה לעשות. אמיליה שנשארה איתנו החלה צועקת, 'אני לא נושמת!'. אמה כבר משתעלת בלי סוף, בשלב הזה אנחנו בקושי נושמות". בשלב הזה החלה שרון לאבד הכרה מהעשן, ואחותה ניערה אותה, הכריחה אותה להתגבר.
"דניאל אמרה לי, אחרי שהיא מנערת אותי, 'תפתחי, עדיף שיגמרו את זה בירייה. אנחנו לא יכולות לשבת כאן ולהיחנק'. אלה היו האופציות שלנו, להיחנק למוות או לצאת בירייה", היא משחזרת את הבלתי-נתפס. "אנחנו פותחות את החלון בלית ברירה, מרימות את הידיים, מסמנות להם, ילדים. ומוציאים אותנו החוצה, אני קורסת על הרצפה, מוציאים את אמה, אני רואה את כל הפרצוף שלה שחור. אחד מהם גורר אותי לכיוון אחד, והייתי בטוחה שהם אחרינו. ואני מבינה שלא, שהוא לקח אותי לבד".
"הייתי בטוחה שהוא הולך לאנוס אותי ולהרוג אותי ודוד כבר נתפס עם יולי בבית של השכנים שלנו, באיומי סכין, והעלו אותו על טרקטור עם עוד חברי קיבוץ. הוא ראה את המחבל מוליך אותי חצי מעולפת, וצעק להם, 'זאת אשתי, זאת אשתי, תביאו אותה לכאן'", היא נזכרת. "העלו אותי על הטרקטור וזו הסיבה היחידה, לדעתי, שאני בחיים היום, ושהייתי עם דוד ויולי בשבי". בדיעבד היא הבינה שבתה, אמה, הייתה עם אחותה ועם הבת שלה.
בדרך לעזה
"אנחנו חוצים את הגבול ואני אומרת לעצמי: 'אלוהים שישמור, אנחנו בעזה'. ואנשים מתחילים להרביץ לכל מי שיושב על הטרקטור. פשוט מתחילים להרביץ, כל מי שעומד שם בצדדים. תרחיש אימה שאת בכלל לא יודעת אם לוקחים אותך כבת ערובה, אם לוקחים אותך כדי לעשות בך לינץ' מול כל ההמון. פחד אימים", היא מתארת. "כל זה כשאין לי מושג מה קורה עם הילדה שלי, עם אחותי ועם אחיינית שלי. ואת מנסה לשאול אותם 'איפה הבת שלי?'. כל הזמן. מוסרת להם את השם שלה, בוכה. הם התעצבנו כשבכיתי, היו אומרים לדוד, 'תעשה משהו, תעשה משהו'. ואני כל הזמן אומרת להם 'אמה קוניו, אמה קוניו'. מנסה להסביר להם שהיא נראית כמו יולי, 'תאומה זהה, רק בת שלוש. תמצאו לי אותה' - ואין תשובות".
הם נלקחו לבית של משפחה, ששיכנה אותם באיזשהו חדר ובו גם שני מחבלי חמאס 24/7. לדבריה, לאורך כל התקופה היא לא הפסיקה לבכות. "אני כבר חושבת על הנורא מכול, על אמה ועל אחותי ועל אמיליה, ואומרת לעצמי, זהו, נגמרו החיים, אנחנו פה". אלא שיש לה ילדה טפל בה. "זה נע בין רגע שצריך כל הזמן למצוא לה תעסוקה לבין לשמור עליה בשקט, כל הזמן 'ששש... אוסכות, אוסכות', כל הזמן אומרים לנו שקט. כי אסור שישמעו, כי הם אומרים כל הזמן שיש מזל"טים מעל", היא מספרת.
יום אחד הבית בו שהו הופגז. "חצי קיר, חלונות, הכול נשבר עלינו והם מבינים שצריך להבריח אותנו משם. אנחנו בלחץ, רועדים, משקשקים הכול זכוכיות ונכנסו לי זכוכיות לראש העבירו אותנו דרך אמבולנס כשדוד מוסווה כגופה ואני לובשת את הבגדים המסורתיים ויולי בידיים שלי מוסתרת עם סדין ואנחנו מסתכלים למטה. לוקחים אותנו לתוך אמבולנס ומגיעים לאותו בית חולים ששם היינו עד הסוף".
"אנחנו בתוך חדר שם ולמחרת באמצע הלילה, סביב הצוהריים הם אומרים לנו שרוצים לעשות סרטון לאל-גז'ירה לבכירים, לא יודעת למי, והם אומרים לי, שימי כיסוי הראש, דוד מחזיק את יולי, נכנסים איזה ארבעה, אחד מהם עם מצלמה", היא מתארת. "פתאום שומעים בכי, ואני ככה תופסת את דוד ואני אומרת לו, 'זה הבכי של אמה'. והוא אומר לי, 'מה אמה? איפה אנחנו, איפה אמה? מה הקשר פה?' והבכי מתחזק ונכנס לחדר". לפתע נכנס איש צוות שמחזיק את אמה ומוסר לי אותה כמו חבילה. כשהיא כולה בהיסטריה. היא לא נרגעת אפילו כשהיא אצלי בידיים".
"תמיד אני שרה להן את 'רד אלינו אווירון' בבית כשהן בוכות. אני רואה שהיא בהיסטריה, והתחלתי לשיר לה את זה. לאט-לאט היא התחילה להירגע", היא אומרת. "הם אומרים לנו, תגידו, תגידו תודה במצלמה שהחזרנו את הבת שלכם. סוריאליסטי זו מילה קטנה מדי בשביל זה. מאותו רגע התאחדנו".
אלא שאז, הפרידו את דוד כמה ימים לפני ששרון ובנותיה השתחררו. "היה רגע שהם קראו לו החוצה, אמרו לו שאיזה בכיר רוצה לדבר איתו. הייתה לו הרגשה כבר לא טובה. כי דוד כל הזמן מההתחלה, אמר לי 'תראי שהם יפרידו את הגברים בסוף'. ואז הוא שואל את אחד השובים שלנו, אלה שהיו יותר ביום-יום, בשוטף, 'אני חוזר?', והוא אומר לו, 'לא, לוקחים אותך למקום עם גברים כי ישראל החליטה שנשים וילדים חוזרים'". הזמן שהגיע אחר לכתו של דוד היה מלווה בבכי בלתי פוסק. הוא אומר לי, 'תהיי חזקה בשביל הבנות'. ואני אומרת לו, 'לא, אני רוצה להישאר איתך'. אמרתי לו, "המשפחות שלנו בארץ, אין לי בכלל ספק שידאגו הכי טוב שאפשר לאמה ויולי. הן יהיו בידיים בטוחות". היא מנמקת את דבריה, "רציתי שהילדות שלי יצאו מעזה אבל אני גם רציתי להיות בשביל בעלי. הדילמה הזאת של להיקרע בין להיות עם הילדות שלך ולחזור לארץ ולהיות ההורה היחיד בשבילן לבין להשאיר את בעלך לבדו - דילמה שאף אחד לא צריך לעבור".
מציאות חדשה קשה מנשוא
שרון השתחרה עם בנותיה, מבלי לדעת היכן דוד, ומה עבר עליו מאז שנפרדו. "החיים מבחינתי נעצרו ב- 24 זה היה, היום הראשון של השחרורים, זה היה היום שלקחו אותו ממני. שם אני תקועה על זה. לא מסוגלת להמשיך. בוכה כל היום. שוקעת כל היום", היא משתפת בכאבה. "מה עשינו רע שזה מגיע לנו? למה הילדות שלי בנות שלוש, צריכות לשאול יום-יום 'איפה אבא? למה אבא לא איתנו?' ואני צריכה להגיד להן, 'אבא עוד בעזה'. לדבריה, כשבנותיה שואלות אותה למה הם לא מחזירים את אביהן, אין לה תשובה לענות להן.
לדבריה כל יום בשבי הוא קריטי והתנאים נהיים רק יותר ויותר קשים. "עד כמה הוא חזק? עד כמה הוא היה יכול להחזיק עוד מעמד? הוא כבר היה שבר כלי שם. דוד הוא גבר מאוד מאוד חזק, אבל הסיטואציה שהעמידו אותנו בה, את כל החטופים, זה לא דבר שאת מורגלת אליו, זה לא דבר שמכינים אותך באיזושהי צורה", היא מציינת.
"אני לא בקבינט, אני אישה שבורה שבעלה נלקח ממנה, שנחטפה באופן ברוטלי באותה שבת שחורה ואני רוצה לראות את החטופים כאן. לא רוצה שיהפכו לעוד גלעד שליט ורון ארד", היא אומרת. "לא רוצה שאם בעלי, אם, כשיצא, לא ידע לזהות את הבנות שלו כי כבר עברו יותר מדי שנים, אם בכלל. אני רוצה את גיסי, את רוצה את הבת זוג שלו, אני רוצה את אחיה שאפילו עוד לא ראה את התינוקת שנולדה לו. די. מספיק. כמה עוד אפשר לשאת".