"הוא התריע, וכששמע על הנובה הוא לא האמין שאישרו אותו"

בערב שמחת תורה, ניתאי עמאר רקד עם ספר תורה בעלומים, הקיבוץ שבו נולד וגדל. למחרת העירה אותו אימו, רויטל, בשעה 06:29 לקול המטחים והמשפחה נכנסה לממ"ד. "אחרי זמן קצר ניתאי יצא מהממ"ד ותוך דקה עלה על מדים. אף שאנחנו שומרי שבת, ראיתי שהוא מסתכל על הטלפון ואומר לי: 'צריכים אותי'", מספרת רויטל בשיחה עם mako.

ניתאי היה סגן קצין ההנדסה של החטיבה הדרומית, ושירת בבסיס רעים באוגדת עזה. בספטמבר 2023 החל בשירות בקבע. "חשבתי שהקפיצו אותו אבל בדיעבד גיליתי שלא. הוא יצא עם נשק ומחסנית ב'הכנס'. היינו עם פיג'מות ולא הספקתי אפילו לחבק אותו. הוא רצה שבעלי יקפיץ אותו לבסיס וסירבתי, אמרתי לו שעדיף שייקח את הרכב וישאיר אותו בבסיס. עדיין לא ידענו בכלל שיש מחבלים, אני חשבתי על הרקטות ושזו תהיה סכנה כפולה לנסוע הלוך ושוב. גם לא רציתי שמיכאל, בעלי, יחלל את החג אם לא צריך. היום אני מבינה איזה מזל יש לנו שהוא לא הסיע אותו".

אחרי זמן קצר הודיעו שיש מחבלים בקיבוץ, ושעל החברים להיכנס לממ"ד ולא לצאת משם. "כמה דקות לפני שמעתי יריות מחוץ לבית. יצאתי החוצה וראיתי בשער הכניסה לקיבוץ חיילים, לא הבנתי למה הם מכוונים את הנשק לקיבוץ ופשוט יורים לכל עבר, בלי להסתכל על הכוונת, אם הייתי מתקדמת עוד קצת, הם יכלו לירות עליי".

"ניתאי התריע על מה שקורה ליד הגדר"

קיבוץ עלומים הוא קיבוץ דתי קטן המונה כ-120 משפחות. ב-7.10 חדרו לקיבוץ יותר מ-100 מחבלים. "גם אחרי שהודיעו שיש מחבלים בקיבוץ, עדיין לא הבנתי שהיורים לא היו משלנו, חלקם לבשו מדי צה"ל וחלקם היו על אזרחי".

משפחת עמאר נכנסה לממ"ד ונשארה שם יממה בזמן שבני הבית שומעים קרבות ויריות בחוץ. "בהתחלה לא ניסיתי להשיג את ניתאי כי תיארתי לעצמי שהוא עסוק ולא רציתי להפריע לו". אומרת רויטל, שהיא חלק מצוות חירום ורווחה בקיבוץ. עוד באותו הבוקר היא יצרה קשר עם חלק מחברי הקיבוץ כדי לוודא שהם כשורה, עד שהבינה שניתאי נעדר. "בתשע ניסינו להתקשר והוא לא ענה, מיכאל שלח הודעה והיה סימן שהוא קרא אותה. כשדיברנו עם המפקד שלו הוא אמר שהוא לא הגיע לבסיס, שנמצא במרחק של 15 דקות נסיעה מהבית. הוא גם ציין שאף אחד לא קרא לניתאי לבוא. זה היה הרגע שבו התחלתי לדאוג, השתבללתי בתוכי וניסיתי לשמור על תקווה ושפיות, קראתי תהילים והתפללתי". רויטל מספרת על אומץ ליבו של ניתאי. "הוא ילד שאין לו פחד, כשהיה ילד קטן אמרתי לו 'תפחד קצת, זה חשוב'. הוא לא מרגיש כאב, לא בכה כשעשו לו ברית, חיסונים או כשהיה נפצע. הוא היה אמיץ ואף פעם לא עמד מנגד".

לדברי אימו, כבר בערב סוכות ניתאי סיפר למשפחתו על המצב המדאיג ליד הגדר. "הוא הרגיש שמשהו לא בסדר והיה מוטרד מאוד. כשמיכאל הביא אותו הביתה לשמחת תורה וניתאי ראה את ההתארגנות של פסטיבל נובה הוא היה בהלם ולא הבין איך אישרו את זה. אני מאמינה שבבוקר של ה-7.10 הוא הבין את התרחיש די מהר והיה מוכן אליו".

בשנה האחרונה פורסם ספרו של אילן כפיר "אוגדת עזה נכבשה". בספר מוזכר ניתאי כמי שהתריע על מה שקורה ליד הגדר, אך לא היה מי שיקשיב. "בשבועות האחרונים ניתאי התריע כמה פעמים בפני מפקדים באוגדה על חפצים חשודים שהונחו ליד הגדר ונראו לו כמטעני חבלה", כותב כפיר בספרו, "הוא אף הציע להוציא סיור לבדיקה. איש לא שעה לבקשתו". "בסוף ניתאי נפל באותו מקום שעליו הוא התריע", מוסיפה רויטל.

האדם האחרון שאיתו ניתאי ניסה ליצור קשר הייתה בת זוג, עדן: "היא שמעה רק נשימות ושמעה רעש  שנשמע כמו סגירת רוכסן. אנחנו מאמינים שזה היה ניתאי, היה לו קוד בטלפון שהיה קשה מאוד לפרוץ אותו. הוא כנראה התקשר להיפרד ממנה ולא הצליח לדבר. עדן התקשרה אלינו בלי הפסקה כל החג, לא ידעתי איך להרגיע אותה ומה להגיד לה". בערב שמחת תורה ניתאי סיפר למשפחתו שהוא רוצה לקנות טבעת ולהציע לעדן להינשא לו. "היום אני מתפללת בשבילה שתמצא את בן זוגה ותתקדם, אנחנו כמו משפחה ותמיד נהיה פה בשבילה". 

"אמרתי למיכאל: 'למה הם לא אומרים כלום?'"

בשלוש לפנות בוקר משפחת עמאר, כמו שאר תושבי עלומים, ארזו במהירות תיק לנסיעה צפונה. "הורשינו להדליק רק אור אחד בבית, ארזתי לארבעה ימים, לא חשבתי שנישאר שנה. קיפלתי לניתאי את הבגדים שלו והשארתי אותם על הספה, עד היום הבגדים שלו נמצאים שם".

ביום ראשון בבוקר נסעה המשפחה לנתניה, להוריה של רויטל. בלילה הגיעו קציני הנפגעים. "ראיתי אותם אבל לא הצלחתי לשמוע באוזניים מה שהם אומרים, ולא ראיתי את השפתיים שלהם זזות, כאילו הם היו בובות שעווה שמסתכלות עליי. אמרתי למיכאל: 'למה הם לא אומרים כלום?'. הוא ענה לי שהם כן מדברים, אבל רק אותו הצלחתי לשמוע. הגוף סירב לקבל את הבשורה. רק אחרי שמיכאל דיבר אליי הצלחתי לשמוע גם אותם. מאותו רגע, תפקדתי כמו עו"סית במשפחה. לא הבנתי בכלל שהבן שלי נהרג". משפחת עמאר נאלצה להמתין כמה ימים עד הקבורה משום שהשתרך תור ארוך בבתי העלמין הצבאיים. "גם בהלוויה לא הבנתי שהוא מת, רק בשבעה, כשהייתי לבד עם עצמי, התחלתי להבין בהדרגה שאיבדתי את הבן שלי ושהוא לא יחזור אף פעם". 

למשפחה נודע כי גופתו של ניתאי נמצאה בשעה 14:30 בתל גמה מול יער רעים, אך עד היום הם לא קיבלו תחקיר רשמי על מה שאירע שם. "אנשים שהגיעו להלוויה אמרו לנו שהבן שלנו גיבור והרג הרבה מחבלים בקרב, עדויות בודדות של גששים בדואים סיפרו שחיסל הרבה מחבלים. מעבר לזה אנחנו לא יודעים כלום". הרכב של ניתאי נמצא עם ירייה אחת בלבד, ולא נמצאו בו סימני דם. "ניתאי מכיר את השדות, זה מקום שגדל בו. אני מניחה שמשם הוא נסע. הוא יכול היה להגיע לבסיס שהיה ממש קרוב לשם, אבל החליט לצאת מהרכב ולהילחם לבדו מול המחבלים, ועל הרגע הזה אני גאה בו. עם כל הכאב והאובדן ושאני חסרה אותו כל רגע, אני גאה בו שלא התבלבל ומילא את תפקידו".  

לפני שיצא מהבית בפעם האחרונה הוא סיפר לאימו על מהות התפקיד שלו כחייל, דברים שנשאו משמעות נוספת לאחר מותו. "כשישבנו בממ"ד דיברתי עם הילדים על מנגנוני הגנה ועל פחדים כי הם נבהלו. ניתאי שמע את השיחה ואמר לי: 'כשאנחנו בשדה הקרב אנחנו לא מרגישים, אימנו אותנו להיות כמו רובוטים ולבצע את המשימה'. המשפט הזה הולך איתי היום. אני מעודדת את עצמי שהוא היה משימתי וביצע את התפקיד שלו, שאליו התאמן. הוא אפילו יצא מחויך מהבית. זה הנרטיב שאני בוחרת לראות, אף אחד לא אילץ אותו, הוא עשה את מה שרצה לעשות - לצאת ולהילחם".    

"רצה להגן ולהילחם על מדינת ישראל"

רויטל משתפת על אופיו האמפטי והרגיש של ניתאי, שתמיד ראה את האנשים השקופים ודאג לעזור להם. "כשהיו בקיבוץ עובדים, ניתאי היה מבקש ממיכאל שיקפיצו אותם הביתה. כשהוא היה מגיע הביתה, הוא היה מתקשר לחבר'ה שנשארו בבסיס ומדבר איתם כמו עו"ס. כשהיה טירון קיבל הצטיינות ועל התעודה נכתב: 'מחבר בין מזרח למערב'".

לדבריה, אף שניתאי הרוויח כחייל משכורת זעומה, הוא נהג לתרום בכל הזדמנות. "באיזשהו שלב עדן אמרה לו שהיא תנהל את זה כי הוא כל הזמן רק תרם. ב-6.10 הוא הספיק לתרום 1,000 ש"ח למישהי שהיתה זקוקה לעזרה, היא היתה בהלם כשנודע לה על מותו". לצד הרגישות הגדולה, ניתאי היה מלא אמביציות, נחוש ושאפתן. "כשכל הילדים בקיבוץ הלכו לחוגים הוא ביקש ללמוד שיווק ברשת, והתחיל לעסוק בזה בגיל צעיר, כשהלך למכינת יתיר וגילה שאין שם קיוסק הוא לקח חדר ופתח אחד. הוא התקבל למדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. שבוע לפני הלימודים החליט שהוא רוצה להיות לוחם, שוחחתי איתו והסברתי לו שגם באמצעות מחשבים אפשר לתרום לצה"ל אבל הוא ממש התעקש. הוא ממש רצה להגן ולהילחם על מדינת ישראל".

לניתאי 4 אחים ואחיות: יעל (26) מטר (20) מעין (15) ועלמה (10). האחיינית השנייה שלו, בתה של יעל, נולדה בערב השנה לזכרו. "היו הרבה אובדנים בשנה הזו, ואז פתאום חיים בתוך הבטן. כל ההיריון של יעל עבר במלון לאונרדו בנתניה, שהיה מאוד נעים ומשפחתי".

עד כה חלק גדול מתושבי עלומים חזרו לביתם, אך משפחת עמאר, ובמיוחד רויטל, מתקשה לשוב, ובימים אלה מתגוררת בניצן. "גם כשהיו הסלמות ושילמנו מחירים נפשיים שאלתי את עצמי כמה רחוק אסכים ללכת. אני מבינה למה תמיד בחרתי לחזור, כי עלומים זה הבית שלי מגיל 17, מקום יפהפה ופסטורלי ויש לנו שם קהילה תומכת. אבל ה-7.10 שביעי באוקטובר היה אירוע מכונן, אני מתקשה להיכנס לבית שבו השארתי כמעט הכל, אני לא יודעת איך ומתי אחזור".

לפני כחודשיים ערכו בקיבוץ עלומים טקס הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו של ניתאי. "זה הכניס קצת שמחה ללב ולקיבוץ", מספרת רויטל, "אני מאמינה שבסופו של דבר מהקשיים האלה אפשר לצמוח. זו שאלה של בחירה. חודשיים אחרי האסון חזרתי לעבודה שלי, אני חוקרת היום את הנושא של תרפיה באיפור, חזרתי לרקוד ריקודי עם. ככל שהאבדה קשה, כך המלחמה על השמחה שלי יותר גדולה. אבל אני לא מוכנה לוותר עליה ועל החיים, כי אז הניצחון יהיה שלהם".