יחי יהוד מכנה את המאבק להחזרת ילדיו, דולב וארבל יהוד, כ"לידה שנייה". בשבת השחורה נחטפו השניים מבתיהם שבקיבוץ ניר עוז. דולב נחטף כשאשתו סיגי בהיריון מתקדם. בזמן שבעלה נמצא בשבי החמאס, ילדה סיגי את בתם. ארבל נחטפה ביחד עם בן זוגה אריאל קוניו. 86 ימים לפרוץ המלחמה ואין אופק להחזרתם.
"אנחנו מאוד מוטרדים, מאוד מסויטים. אצלנו אין את היום שאחרי, יש את היום שאתמול", אמר יהוד הבוקר (ראשון), "אנחנו רוצים את הילדים שלנו איתנו ואת שאר החטופים. אנחנו עדיין תקועים ב-7 באוקטובר, כבר שלושה חודשים עוד מעט, זועקים את הזעקה שלנו לשחרור הילדים, זועקים את הזעקה שלנו שלא ימשיכו בתקיפות. אנחנו מפחדים שהילדים שלנו ייפגעו מהתקיפות האלה, ייפגעו מהמלחמה הזו".
"כל מה שניסו עד עכשיו עזר במעט. הגיע הזמן למחשבה יצירתית, אחרת. לא לחכות להצעות מאחרים, אלא להציע את ההצעות שלנו. הנכדה הקטנה שלי, רון בת הארבע, הבת של דולב, כבר שלושה חודשים זועקת את הזעקה האילמת שלה. היא לובשת את החולצה לשחרור אבא שלה והדודה שלה ולא מורידה את החולצה הזאת ממנה".
מה שלום התינוקת שנולדה לדולב ולסיגי?
"דור בת החודשיים וחצי מכניסה קצת אור לחיינו. היא כאילו מבינה את המצב: רגועה, לא בוכה, מחייכת, נותנת לנו תקווה שאבא שלה יחזור ויחזיק אותה בזרועותיו, שדודה שלה תחזור ותחזיק אותה בזרועותיה. אנחנו מבקשים מראש הממשלה, מהשרים, מהקבינט המצומצם, מחברי הממשלה, עזרו לנו ללדת את הילדים שלנו מחדש. החזירו אלינו את הילדים, הקשישים, הנשים. תהיו יצירתיים, שחררו את חטופינו".
קיבלת אות חיים מילדיך?
"לפני חודש הודיעו לנו שיש אות חיים מארבל. אני לא יודע ולא יכול לפרט, קיבלנו את זה כהודעה. זה בהחלט קצת עודד את רוחנו, אבל אני לא צריך לספר לכם מה מרגיש אבא כמוני ואמא כמו יעל, כשאנחנו חושבים על ארבל שנמצאת בידי חוטפים גברים. היא אומנם בת 28, אבל ילדה קטנה, שברירית ועדינה. לא קיבלנו מדולב כלום, שום אות חיים. לא קיבלנו מאריאל כלום, שום אות חיים".
איך מתמודדים עם סערת הרגשות הזו?
"בעשייה בלתי פוסקת, בעזרת חברים ובני משפחה, במפגשים עם גורמי צבא ובכירים במערכת הביטחון בניסיון לאתר ולדעת מה מצב יקירינו, במפגשים עם פוליטיקאים בארץ ובחוץ לארץ. הילדים שלנו אזרחים גרמניים. בשבוע שעבר הייתי בגרמניה יומיים, נפגשתי עם גורמי ממשל וגורמי תקשורת. העליתי את הנושא לסדר היום. בני דולב חולה בהיפותירואיד, תת-פעילות בלוטת התריס. שלושה חודשים שהוא לא מקבל תרופות. אם הוא לא נהרג או נפצע במהלך החטיפה או השבי, המצב שלו הולך ונעשה רע מיום ליום. הגוף הולך ונחלש. זה יכול להגיע לסכנת חיים. פנינו לכל הגורמים שאפשר, כולל לצלב האדום. נפגשנו עם הנשיאה כשהייתה פה לפני שבועיים. אין עם מי לדבר. הבאנו תרופות פיזיות: קחו, בבקשה, תעבירו את זה. אפילו לא לקחו אותן מאיתנו. תיקחו ותזרקו מאחורי הבניין. לא הסכימו לקחת אפילו".
מתי הבנת ששני ילדיך נחטפו לעזה?
"ב-7 באוקטובר היינו בבית שלנו בראשון. חיכינו לילדים שיבואו לחג שמחת תורה, לחגוג אותו בבית הכנסת של אבא שלי. לא הייתה לנו לא שמחה ולא תורה. בשש וחצי כשהתחילו האזעקות, דולב כתב לי: 'הכל טוב'. זהו, לא שמענו ממנו מאז. דולב שמע קריאות לעזרה, 'הצילו', כשהתחילו הטילים על ניר עוז. כחובש, הוא יצא החוצה - ומאז נעלמו עקבותיו. עם ארבל אבד הקשר בסביבות תשע בבוקר. אחר הצהריים, כשניגשו לחדר שלהם, ראו חדר הרוס כאשר הם אינם שם. אנחנו בפעילות ועשייה בלתי פוסקת, מפגשים יום-יום, בניסיון להשפיע על מקבלי ההחלטות לשחרר את הילדים שלנו. אני פונה אליכם, ראש הממשלה והשרים: תעשו הכל כדי לשחרר אותם. תחשבו שאלה הילדים שלכם. אין לנו זמן. הילדים שלנו נגמרים שם, הקשישים שלנו, חולים כרוניים ללא תרופות, נגמרים שם, הנשים נאנסות שם. אל תחכו, אל תדברו על היום שאחרי".