הורות מאוחרת: "אני אקבל גם קצבת זקנה וגם קצבת ילדים"

אני אמא לליאם ויונתן, מייסדת "הבית להורות מאוחרת", ואני הולכת להיות בת 60 עם ילד מתבגר ובת 70 עם בן בצבא. לקבל גם קצבת זקנה וגם קצבת ילדים באותה עת". בהרצאותיי ברחבי הארץ, כשאני אומרת את המשפט הזה, אני רואה את ההפתעה בעיניים של אנשים, הפתעה שיש בה הבנה. אבל דווקא בבחירה ללכת בדרך הפחות מקובלת מצאתי את הקול האמיתי שלי ואת היכולת להוביל שינוי שמשפיע על אלפי משפחות בישראל.

במשך 20 שנה הייתי בחיפוש מתמיד אחר התמונה המשפחתית האידיאלית. בטיפוס אל עבר טבעת הנישואים הנכספת. בדרך פגשתי כל מיני טיפוסים שהולידו ספר אבל זה כבר לסיפור אחר. הסוציולוגים מכנים את זה "האידיאולוגיה הרומנטית" - האמונה שכולנו צריכים למצוא את הזוגיות המושלמת, להקים משפחה ולחיות באושר ועושר. כמו כולם, גם אני רציתי בזה בכל מאודי.

בגיל 41 מצאתי את עצמי מאורסת פעם וחצי, נשואה וגרושה פעם אחת, ובמערכת יחסים טרנס-אטלנטית עם גולש גלים אוסטרלי. כמו שאומרים - "בלי עתיד, בלי תקווה, עם חלום". באחד הביקורים שלו בישראל, עמד מולי אותו בחור אוסטרלי ואמר: "בואי נעשה ילדים ביחד". ההצעה שלו פגשה את השעון הביולוגי המתקתק שלי ואת הכמיהה העמוקה לממש אימהות. בבחירה שבין הרצוי למצוי, הלכתי על זה, נחושה להפוך לאמא.

מסע חוצה יבשות ואלף שפות להורות

יצאנו למסע אינטנסיבי של טיפולי פוריות. את הטיפול הראשון עשינו בסקייפ - אני בתל אביב והוא בסידני. ה"דייטים" שלנו התקיימו בין בנק הזרע למעבדות הפוריות, בין סידני, לונדון ותל אביב. עברנו טיפולים כואבים ומתישים שנמשכו שנים. היו עליות מרנינות של תקווה לצד ירידות לתהומות הנשייה. בכל פעם שנכשלנו, שאבנו כוח והמשכנו, הכמיהה לילד הייתה עזה.

לאחר מסע ארוך וחמקמק לתפוס אור בכף היד, סוף סוף הוא נתפס. בגיל 44 אחזתי בזרועותיי את בני בכורי ליאם. ארבע שנים מאוחר יותר הצטרף אלינו יונתן. הזוגיות עם הגולש האוסטרלי לא שרדה את המהמורות שבדרך, אבל בגלי ההורות אנחנו עדיין גולשים יחד. שני ילדיי המדהימים הם האור והאהבה של חיי, והם מלווים אותי במסע חיים מעניין ויצירתי.

 הפרדוקס הישראלי

החיים כאם מאוחרת בחברה הישראלית חשפו בפניי פרדוקס מורכב. מצד אחד, ישראל היא חברה פרו-נטליסטית מובהקת - האימהות היא ערך עליון, כרטיס כניסה לקולקטיב הישראלי. אנחנו מהמובילות בעולם בשיעור הילודה, בראש מדינות ה-OECD. בשם ערכים אלה, ישראל הפכה לחוד החנית בטכנולוגיות פריון, מממנת טיפולי פוריות באופן חסר תקדים עד גיל 45, ומאפשרת לאתגר את השעון הביולוגי. כשטכנולוגיה פוגשת ערכים, נוצרת תופעה ייחודית של הורות מאוחרת. מצד שני, המדינה מפעילה מדיניות נאו-ליברלית שמשאירה את ההורים המאוחרים לבד עם המחירים. חוויתי זאת על בשרי כחצי שנה אחרי הלידה של יונתן, כשמנהל צעיר במשרד לשוויון חברתי החליט להעביר את משרתי מתל אביב לירושלים ובאבחת יד אחת השפיע על הקריירה שלי כמנהלת בכירה בשירות הציבורי. דווקא המשרד שאמור היה לתת מענה לשוויון חברתי, באירוניה מרה ואבסורד מוחלט דחק אותי החוצה. זו הייתה נקודת שבירה מטלטלת עבורי. מצאתי את עצמי מול מערכת פטרונית, ארכאית ומנוונת, בואכה מעגלי האבטלה בגיל 50.

 בדידות שהפכה לקהילה

מעבר לאתגר הכלכלי, חוויתי את הבדידות בעוצמה מחודשת. כאם בת 50 לילדים צעירים, מצאתי את עצמי ללא רשת תמיכה טבעית. ההורים שלי כבר מבוגרים מדי לסייע בגידול הילדים. החברות הטובות עסוקות בחתונות של ילדיהן, בזמן שאימהות הגן צעירות ממני ב-20 שנה. האחים שלי, סבים וסבתות בעצמם לא תמיד פנויים נפשית ופיזית למלא את החלל, ואף שהנכדים שלהם בגילים של הילדים שלי והאחייניות שלי כמעט בגילי - בעיניהן תמיד אשאר "הדודה".

הפער בתוך המעגל המשפחתי הקרוב, היה נקודת שבירה כואבת במיוחד עבורי. תחושת חוסר השייכות שחשתי פילחה אותי בחדות, כשנדמה היה שרק מעטים יכלו להבין ולהכיל את המציאות החדשה והשונה שאליה נקלעתי. "את האמא או הסבתא?", שאלה אותי פעם אחות בטיפת חלב. שאלה תמימה לכאורה, שגרמה לי לחשוב על המחירים שישלמו ילדיי בעתיד הלא רחוק על הבחירה שלי. מחירי הבחירה הובילו אותי לחקור את התופעה ולגלות שאין לה שם או מענה.

בלילות הארוכים ללא שינה ושוטטות אין סופית במחקרים, גיליתי שהמושג "הורות מאוחרת" מתייחס באופן מיושן לגיל 35 כסוף מחזור הרבייה הטבעי. הבנתי שיש קהילה שלמה של הורים לראשונה אחרי גיל 40, שנמצאת מתחת לרדאר החברתי. התחלתי לכתוב על החוויה שלי כאם ופרסמתי פוסט אישי וכן בפייסבוק. לא ציפיתי למבול התגובות שהגיע - מאות נשים וגברים הגיבו: "גם אני", "חשבתי שאני לבד", "סוף סוף מישהו מדבר על זה". הייתי המומה ונרגשת לראות כמה אנשים מתחברים לסיפור שלי ומשתפים בחוויות דומות. באותו לילה, מול המחשב עם מאות התגובות, הבנתי שהחוויה האישית שלי משקפת מציאות משותפת ללא מעט הורים, וזה הרגע שבו הפרטי הפך לציבורי ונולד שינוי.

בן לילה נולדה קבוצת הפייסבוק "הבית להורות מאוחרת". מה שהתחיל כמפגש אינטימי של חמש אימהות, צמח והפך לקהילה תוססת המונה כיום מעל 2,000 משפחות. הקבוצה הווירטואלית הפכה במהרה לממשית ופעילה, עם מפגשים פנים אל פנים, חוויות משותפות וחברויות אמיתיות שנרקמו. קהילה שהיא בית.

הבחירה הלא שגרתית הזו מאפשרת לי גם יופי כאמא בהורות מאוחרת. אני חווה את החיים בגיל 50 דרך עיניים של ילד בן ארבע, ואין הארה נשגבת מזו. אני חיה ברוחניות פרקטית, וכל יום הוא מפגש מדיטטיבי מרתק עם החיים. כשחברותיי מחתנות ילדים אני מעודדת במגרשי כדורגל. כשחברותיי יהפכו לסבתות סורגות, אני עוד אלך לאסיפות הורים, אלמד לבגרויות ואכבס מדים. נכון, זו לא הדרך הנורמטיבית, אבל יש בה יופי וזכות גדולה - ליהנות מכל רגע של הורות בדרך שונה ומודעת. ואולי על הדרך, אני גם זוכה למתנה נדירה - ילדות שנייה, הזדמנות לתקן ולחוות מחדש.

המסע האישי שלי הוביל למחקר שמציע הגדרה מחודשת של המושג "הורות מאוחרת" כלידה ראשונה אחרי גיל 40. המחקר שלי הוא הראשון מסוגו שמתמקד בחוויה של נשים שנעשו לאימהות בפעם הראשונה בשנות ה-40 וה-50. הוא בוחן לעומק את ההשלכות של בחירה זו על ההיבטים המרכזיים בחייהן מהצד הכלכלי, החברתי, והמשפחתי-בין דורי.

בראיונות עם נשים כמוני, גיליתי לביאות שמצליחות להחזיק בו-זמנית בשתי תקופות חיים שנחשבות מנוגדות: גיל העמידה והורות צעירה. הן מפתחות זהות חדשה שאינה תואמת את המודלים המסורתיים של מחזור חיים ומאתגרות באופן יסודי את התפיסות המסורתיות של נשיות, גיל ופריון בחברה הישראלית.

הדרך נבחרה עבורי

המסע האישי שלי לימד אותי שהדרך הפחות מקובלת נבחרה עבורי, וכשסוף סוף קיבלתי אותה, היא הובילה למקומות שלא חלמתי עליהם. היום אני מבינה שזו השליחות שלי ,להאיר את הדרך לאלפי הורים במסע דומה. יצאתי לחפש את התמונה המשפחתית המושלמת, ובמקומה מצאתי משמעות ודרך חדשה שדרכה אני בונה את המשפחה שיצרתי, עם עוד אלפי משפחות אחרות בקהילה המיוחדת שיצרנו. אומרים שדרוש כפר כדי לגדל ילד, במקרה שלי היה דרוש ילד או שניים לגדל כפר שלם. זה הסיפור שלי, היום אני שמחה כפי שלא הייתי מעולם. הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה.