אירועי 7 באוקטובר הפכו רבות ורבים לפליטות ופליטים במדינתם, לנזקקות לחסדי המדינה או לחסדי האזרחים. משפחות מהצפון שפונו מביתן באופן רשמי או עצמאי, ומשפחות מהעוטף והסביבה שרובן פונו מביתן ברגע אחד. משפחות שעזבו הכול - מסגרות חינוך, עסק מקומי, משפחה וחברים, ומצאו עצמן במקומות שהמדינה סיפקה להן, כמו בתי מלון, או שבחרו להסתדר לבד ולהתגורר באזורים שקטים יותר כדי לנסות לקיים שגרה מסוימת. את כל המשפחות הללו מלוות תחושות חוסר ודאות ותלישות, את חלקן מלווים טראומה, פחד ואבל. אך בעוד מפוני העוטף חשים חוסר אמון, מפוני הצפון חשים תסכול וחוסר בהירות לגבי העתיד.
אחד מהיישובים השקטים בימינו, לפחות עד רגע כתיבת שורות אלו, הוא גבעת עדה שבמועצה האזורית בנימינה-גבעת עדה. בגבעת עדה וסביבתה מתארחות כרגע כ-20 משפחות מהצפון ומהדרום. בעקבות המצב צמחו באזור יוזמות התנדבות רבות כגון בתים מארחים, חנות מתרומות של הקהילה ובייביסיטר ללא תמורה.
מי שמנהלת קשר אדוק עם אותן 20 משפחות היא נטלי דוד, תושבת היישוב ויושבת ראש הנהגת הורי "גבע" (בית הספר היסודי של גבעת עדה). דוד החלה את תפקידה בתחילת השנה הנוכחית, ועיקר פועלה היה הפקת אירועים.
כבר בימיה הראשונים של המלחמה החליטה נטלי לנצל את הפלטפורמה, ויזמה גיוס תרומות ציוד לחיילים וצעצועים לילדי הדרום. "ההתגייסות הייתה מדהימה", היא מספרת, "אלפי צעצועים נאספו ושונעו לאשדוד תוך שלושה ימים".
מנהלת בית הספר עינב קולטון הפנתה את תשומת לבה של דוד לכך שישנן תלמידות ממשפחה מפונה שלומדות בבית הספר וביקשה ליצור קשר עם המשפחה ולבדוק מה הם צריכים, וכך היא עשתה. תחילה העבירה למשפחה, שלה שלושה ילדים, תרומות בגדים, אך מהר מאוד הבינה שצורכיהם גדולים יותר. "נכנסתי לביתם הזמני וגיליתי שאין להם כמעט כלום", היא מספרת. וכך גייסה באופן מיידי את כל הדרוש להם, מחולצות בית הספר ועד עזרה בהכנת כריכים בבוקר.
בעקבות הסיוע למשפחה הבינה שכל המשפחות המפונות ביישובי האזור צריכות עזרה, שכן הן חשבו שהן מגיעות לשבוע-שבועיים ולא תיארו לעצמן את משך הזמן שיצטרכו לחיות כאן ואת כל ההשלכות. דוד פתחה קבוצת מתנדבים וקבוצת וואטסאפ למשפחות, וכך נוצר חמ"ל דינמי וזמין.
"החלטנו מבחירה לחיות מעכשיו לעכשיו"
אחת המשפחות שנמלטו מאזור הצפון היא משפחת מקנוביצקי: קסניה ודניס וששת ילדיהם בני 7 עד 17. בתשע השנים האחרונות התגוררו במצפה הילה, וכחודשיים לפני פרוץ המלחמה עברו לשלומי. אך בדיוק כשהחלו לנהל שגרה בביתם החדש, נאלצו לעזוב.
שלומי פונתה רשמית ב-16.10.23, אבל כבר מהיום הראשון למלחמה הבינו בני הזוג, שניהם רופאים במקצועם, שהם לא יכולים להשאיר את הילדים לבד בעוד הם עובדים סביב השעון. תחילה חשבו להטיס את ילדיהם לחו"ל, אך ברגע האחרון החליטו ליצור קשר עם כפר הנוער אלוני יצחק, הממוקם בגבעת עדה, שם הכירו בני הזוג עצמם כשלמדו בפרויקט נעל"ה. כפר הנוער קיבל אותם בחיבוק, והם מתגוררים כרגע בבתים ריקים של מדריכים.
"ביום שבו עזבנו את שלומי היו המון אזעקות וחשש לחדירת מחבלים", מספרת קסניה, "כל התיקים כבר היו ארוזים ולא ידעתי מה לעשות. הייתי לבד עם הילדים והתמונות של האירועים בדרום לא עזבו אותי. רצנו לרכב כדי לנסוע אבל אז ברחנו חזרה הביתה כי חששנו מקולות הירי והאזעקות, כך כמה פעמים. בסופו של דבר החלטתי פשוט לברוח מהר כי התחיל להחשיך. אנחנו חדשים בשלומי, לא מכירים עדיין את הסביבה ולא ידעתי להעריך מה עומד לקרות. מכיוון שאני ובעלי עובדים סביב השעון חששנו שיסגרו את הכבישים מהרגע להרגע ולא נוכל להגיע לילדים. כל הזמן היה חשש לחדירה, היה צבא בכל מקום, פיצוצים, אזעקות וקולות ירי. היה בלתי אפשרי מבחינתי להישאר שם".
וכשהודיעו על פינוי, קיבלתם עזרה באופן רשמי?
"מכיוון שכבר החלטנו לעבור לאלוני יצחק, זה היה יחסית מאוחר מדי לברר לאן היינו אמורים להתפנות. לא היה פתרון עבורנו בשלב זה, ובאמצעות חבר הצלחנו בכל זאת לקבל אפשרות לגור במלון מסוים. הדבר לא הסתייע כיוון שיש לנו כלבה וזה בעייתי עבור אותו מלון, ולכן החלטנו להישאר באלוני יצחק, שם עוזרים לנו מטוב לבם. הם מצאו לנו דירה זמנית בכפר ולאחר כחודש וחצי עברנו לביתן אחר".
כלומר עוברים מבית לבית. איך ההרגשה?
"לא נקלט לי בראש שאנחנו פה לזמן ממושך. יש לי קליניקה פרטית ומרפאה שאני מנהלת בנהריה, דניס עובד גם הוא בלב המפרץ, והרגע עברנו לבית שבנינו במו ידינו בשלומי. לבי בצפון, וכל רצוני הוא לחזור הביתה, ולכן הבחירה שלנו כרגע היא להמשיך לחיות מהרגע להרגע ולא להשתקע כאן באזור".
איך הילדים מקבלים זאת?
"הילדים כרגע לומדים בבתי ספר בגבעת עדה ובאלוני יצחק ומרגישים טוב עם זה. הם יודעים שהכול זמני ולמזלנו הרגלנו אותם היטב לשינויים - מיד עם תום הקורונה קנינו סירת מגורים וטיילנו בה במשך שנה בחו"ל, לכן מבחינתם הם עוברים חוויה אחת מתמשכת. הם רגילים לעבור ממקום למקום למזלי".
ואת?
"אני אומרת תודה על מה שיש. כמובן שאני מתגעגעת הביתה, לפינה שלי ולכל מה ששלנו".
איך מתכננים ככה את העתיד?
"אין טעם מבחינתי לחשוב על העתיד כי כאמור החלטנו מבחירה לחיות מעכשיו לעכשיו. חוסר הידיעה לגבי ההמשך מקשה כמובן. בהתחלה למשל העזרה שביקשתי התמקדה בחפצים יומיומיים, וכעת אני מבינה שאני צריכה ארונות ודברים קבועים יותר. זה קשה, אבל אני לוקחת הכול בפרופורציות".
איך התחושה להיות פליטה בארצך? להיות בעמדה של לבקש ולהזדקק?
"התחושה היא בעיקר מוזרה, הרי אנחנו לא באמת צריכים תרומות כי יש לנו הכול. הבעיה היא שהכול נמצא בשלומי, ולכן אני מוצאת עצמי מבקשת דברים כמו מצעים, וזו תחושה מוזרה. אני מנסה לשמור על חיים צנועים כרגע".
את מאמינה שתצליחו לחזור להרגיש בטוחים בצפון?
"בחרנו בחירה שלמה ומודעת לגור בשלומי, ואני לא רוצה שום דבר אחר חוץ משלומי. אני מאמינה במדינה שלנו, אמנם האמונה התערערה בתחילת המלחמה אבל כיום האמון שלי חזר. אני מרגישה שיש על מי לסמוך, הרי כולנו חיים פה".
מה לדעתך נדרש כדי להחזיר את השקט לצפון?
"אני מאמינה שישנן דרכים אחרות לפתור את המצב בצפון ולא צריך עוד מלחמה. המחיר לא עלינו, הצד השני צריך לשלם את המחיר. מבחינתי הדבר הכי חשוב הוא שנישאר שפויים ושנדע לשמור על עצמנו גם לא בתנאי מלחמה. באופן אישי אני פשוט רוצה לחזור הביתה, אני רוצה לחיות בבית שלי ולהרגיש בטוחה".